"אני מרגישה יהודייה, זה קשור לרגשות אשם"
השחקנית הבריטית המהוללת אמה תומפסון מככבת ב"לבד בברלין" כפעילה אנטי-נאצית, אך במציאות יש מי שמכנה אותה אנטישמית בגלל התנגדותה למדיניות ישראל. "חתמתי פעם על עצומה, אבל זה ויכוח גדול מדי", היא אומרת בראיון ומגלה שהיא קוראת את עמוס עוז כדי להבין יותר על הסכסוך
שחקנית הקולנוע והתסריטאית הבריטית אמה תומפסון ("על תבונה ורגישות") היא חיה פוליטית חברתית, עתירת מאבקים וקרבות למען מטרות צודקות. מהסכסוך הישראלי-פלסטינאי ועד סחר בנשק, מהנזקים שגורמת תעשיית הנפט ועד סיוע לפליטים. אז לא מפתיע שהיא נעתרה מהר מאוד להופיע בעיבוד ל"לבד בברלין", רב-המכר של הנס פאלאדה, המתרחש בברלין של שנות ה-40 ועוסק בזוג גרמני, שבנם היחיד נהרג במלחמה. ההורים האבלים שבורים מחליטים להפיץ גלויות מחאה אנונימיות נגד המשטר הנאצי והעומד בראשו - אדולף היטלר.
"הספר הזה, של פאלאדה, עסק בתחושת הגועל של האדם הממוצע בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא פתח לי את העיניים", אמרה תומפסון בת-57 במהלך ראיון שהתקיים בפסטיבל ברלין האחרון, שם השתתף הסרט בתחרות הרשמית. "זהו סיפור על מחאה והתנגדות ועל משמעות, מה זה אומר לחיות? מה זה באמת? והוא רלוונטי מאוד לתקופתנו. כרגע אני חושבת שישנה כל כך הרבה הסתרה, כל כך הרבה שקרים על כל כך הרבה דברים, שעכשיו זו תקופה נהדרת לספר סיפור על הקשבה, על ערנות והתעוררות, על להתנגד".
את חושבת שאנחנו חיים כעת בעידן של פחד כמו בימי הנאצים?
"כן. אבל בצורה שונה. קורים עכשיו הרבה דברים עגומים - במיוחד בכל מה שנוגע למשבר הפליטים. יש הרבה ממה לפחד כרגע, אם להיות כנה, אבל אני חושבת שאנחנו כנראה מפחדים מהדברים הלא נכונים. אני חושבת שהרבה אנשים פוחדים שאיכשהו הכל יילקח מהם בידי אנשים עם עור כהה, שאין להם כלום ופשוט רוצים עוד דברים. יש עכשיו גם הרבה שקרים על משבר האנרגיה וזיהום הסביבה. סיפרו לנו כל כך הרבה שקרים על זיהום האוויר. הכל מסביבנו פלסטיק. למה אנשים לא יכולים לקחת תיק בד לסופר, במקום להשתמש בשקיות? זה טירוף קולקטיבי ועיוורון קולקטיבי. חירבנו על העולם שלנו. והכל עניין של תאוות בצע ורווח וכסף".
"לבד בברלין" שמוצג כעת בישראל, וביים אותו השחקן ונסאן פרז, דובר אנגלית - עובדה שהצליחה לעורר תהיות למה הסרט לא צולם דובר גרמנית. "ברנדן גליסון, שמגלם את בעלי ואני למדנו קצת גרמנית, אבל עבדנו בעיקר על זה שנישמע כאילו כולנו חלק מאותו הסרט. לקחנו את המבטא הגרמני ובנינו סביבו אחד משלנו. ניסינו לשמור עליו קליל, כי הרגשנו שאם יהיה כבד מידי הוא יכביד על האוזן ויפריע לריכוז", מסבירה תומפסון.
"כששמעתי על הסרט הזה לראשונה חשבתי לעצמי שאני רוצה לראות אותו בגרמנית, עם שחקנים גרמנים ואז חשבתי שזהו סיפור אוניברסלי, וכדאי לעשות אותו בשפה אחרת - בין אם תהיה אנגלית, צרפתית, פורטוגזית, לא משנה - כי זה מוציא אותו מהבית הגרמני המסוים שלו למקום הרבה יותר אוניברסלי. זהו סיפור מאוד ספציפי אבל הוא הפך למאוד, מאוד אוניברסלי".
חשבת לעצמך מה את היית עושה, אם היית חייה אז בברלין תחת המשטר הנאצי?
"כן, בוודאי. זה אחד מהסרטים האלה שגורמים לך לתהות האם אני הייתי אמיצה כל כך?".
תומפסון גדלה בשנות ה-60 וה-70 בלונדון בחיק משפחה תיאטרלית. אמה היא השחקנית פילידה לואו ואביה אריק תומפסון עסק בכתיבה. היא מספרת כי את התודעה הפוליטית המפותחת שלה פתחה רק אחרי שעזבה את הבית לטובת לימודים. "את הפוליטיקה גיליתי דרך קריאה", היא מגלה, "את הפמיניזם גיליתי באוניברסיטה. כשהייתי קומיקאית השתתפתי בהרבה אירועי צדקה, והכרתי קומיקאים שהתעסקו בעניינים כמו ארגנטינה וצ'ילה, בתקופת הדיקטטורות. תמיד התעניינתי בדיקטטורות, מה הן עושות, מה הן לא עושות".
תומפסון גם מתעניינת כמובן בנעשה במזרח התיכון. ב-2012 היא אף הצטרפה לחבורת יוצרים מובילים (כולל הבמאי היהודי מייק לי), שפרסמה בעיתון הגרדיאן מכתב פתוח, שקורא להחרים את ביקור תיאטרון הבימה בבריטניה, ולא לאפשר להם להציג את המחזה "הסוחר מוונציה" בפסטיבל Globe To Globe הלונדוני, שמוקדש ליצירותיו של שייקספיר. בגלל ש"להבימה יש רקורד מביש של מעורבות בהתנחלויות הבלתי חוקיות בשטחים הפלסטינים הכבושים".
את תומכת כעת בתנועת החרם נגד ישראל?
"אמנם חתמתי פעם על עצומה, אבל זה ויכוח גדול מידי, מכדי להיכנס אליו עכשיו", חומקת תומפסון. "קראתי הרבה חומרים בנושא - למשל ספרים נועם חומסקי (הפילוסוף האנטי-ציוני. א"ק) ואילן פפה (היסטוריון ישראלי הנמנה על "ההיסטוריונים החדשים", שגלה לבריטניה ונמנה על תומכי ה-BDS. א"ק), והם מאוד מעניינים. אני קוראת עכשיו את כתביו של עמוס עוז, ואני מוצאת אותו מאוד מועיל, והוא עוזר לי להבין את הנושא. אני משתדלת ללמוד ממי שיודע יותר ממני. עוד לא ביקרתי בפלסטין, אבל בני היה, והוא כועס נורא. החרם והסכסוך במזרח-תיכון הם כמובן דוגמא לנושאים שקשה מאוד לומר עליהם משהו - אתה אומר כל דבר וישר קופצים עליך".
נכון, יש בין הישראלים מי שמכנים אותך אנטישמית.
"הנה, אתה רואה איך ישר קופצים עליך? אני מוצא את כל הנושא מדכא מאוד. קרובים שלי (תומפסון נשואה לגרג ווייז, שחקן מוצא יהודי. א"ק), אומרים לי: 'את הרבה יותר יהודייה מאיתנו'. האמת, שאני יהודייה יותר מכל דבר אחר. אני חושבת שיש לזה קשר לרגשות אשם והאשמה עצמית".
אבל למרות הכל, את שומרת על אופטימיות.
"פחות או יותר. הוכיחו מדעית שאנשים אופטימיים חיים יותר. בחרתי באופטימיזם כחלק משגרת הבריאות שלי. יחד עם זאת, אני די צינית במה שנוגע לפוליטיקה, לחוק, למערכת הכספים, למיסוי, ואני מסרבת להתגמש בנושא, כי באמת יש חוקים לעשירים וחוקים לעניים".
לתומפסון יש לא רק מודעות פוליטית מפותחת ודעה על כל דבר. היא גם אישה מצחיקה וקומיקאית נהדרת. בימים אלה אפשר לראות אותה גם ב"ברידג'ט ג'ונס בייבי", הסרט השלישי בסדרה על פי ספריה של הלן פילדינג. "את ההומור שלי ירשתי מהורי. הם היו מאופקים. אני יודעת שמאופק ומסוגר הן מילים שאינן תמיד מובנות - אבל הסטואיקנים היו אנשים נפלאים ומצחיקים בהרבה ממה שהמילה מרמזת".
הקריירה שלך מאוד מגוונת - עיבודים ליצירות של שקספיר לצד הופעה בסדרת "הארי פוטר", דרמות תקופתיות ("זכרונות מאחוזת הווארד" שזיכה אותך באוסקר, "שארית היום") לצד סרטי "נני מקפי". איך את בוחרת את הפרויקטים שלך?
"לפעמים אני עושה דברים לכיף. לפעמים אני צריכה לעשות דברים רק בשביל כסף. לפעמים אני נתקלת במשהו שיש בו עומק ומרחב עם מסר ומטרה, ואלה העבודות שאתה חי בשבילן, כמובן, כאמן. 'לבד בברלין' היה פרויקט כזה".
