שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    עוד לא אבדה תקוותו. פרס והעולם הערבי
    מות פרס נדחק לשוליים בתקשורת הערבית לטובת מלחמת האזרחים בסוריה וסיכום שנה להתערבות הרוסית, ההכנות לקרב נגד דאעש במוסול שבעיראק, מלחמת סעודיה במורדים החות'ים השיעים בתימן - והפרידה של בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי. למרות זאת, חזונו ל"מזרח תיכון חדש" עדיין רלבנטי בימינו

     

    שמעון פרס 2016-1923    (בימוי: אסף קמר)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    שמעון פרס, איש "המזרח התיכון החדש" שלא זכה בימיו לראות את חזונו מתגשם, זכה לתשומת לב מועטה בתקשורת הערבית עם מותו בשבוע שעבר. לא רק שפרס נחשב לדמות שנויה במחלוקת בעולם הערבי, אלא שכל נושא היחסים הישראלים-ערביים נדחק לשוליים בצל המהפכות הערביות, מלחמות האזרחים, הסכסוך הדתי הסוני-שיעי, המשטרים המעורערים, המלחמה ב"מדינה האיסלאמית" (דאעש) והארגונים הג'יהאדיסטים ועוד צרות ששטפו את המזרח התיכון בשנים האחרונות. האם החזון של פרס עדיין רלוונטי בימינו?

     

    עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ

     

    מי שחיפש את שמעון פרס ז"ל בעיתונות הערבית בעת פטירתו היה צריך לחפש הרבה. הנושא זכה לתשומת לב מעטה ברשתות הגדולות. רוב החדשות עסקו במה שבאמת מעניין את העולם הערבי, בעיקר מלחמת האזרחים בסוריה, ההכנות לקרב המכריע נגד דאעש במוסול שבעיראק, סיכום שנה להתערבות הרוסית בסוריה והמלחמה הבלתי נגמרת של סעודיה נגד המורדים החות'ים השיעים בתימן. אפילו הפרידה של בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי תפסו מקום מרכזי בכותרות הערביות יותר מהחדשות על מותו של פרס.

     

    פשע בלתי נסלח - ציונות

    המאמרים המעטים שעסקו במותו של פרס התייחסו לדמותו השנויה במחלוקת, צדדיו "החיוביים והשליליים". חלקם הזכירו את מאמציו להשכין שלום בשנות ה-90, אך כולם נתנו תשומת לב רבה ל"פשעיו": חלקו בהקמת הישות "הציונית", השתייכותו ל"כנופיות ההגנה", בקידום "הכיבוש וההתנחלויות" וב"טבח קאנא", הטעות שעשה צה"ל תוך כדי מבצע "ענבי זעם" שבו נהרגו 102 לבנונים בשנת 1996, רק שנתיים בלבד אחרי שקיבל את פרס נובל לשלום.

     

    פרס אפשר את המפגש הבלתי אפשרי בין רבין לבין ערפאת בשנות ה-90 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
    פרס אפשר את המפגש הבלתי אפשרי בין רבין לבין ערפאת בשנות ה-90(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
    במקום לכנותו "מהנדס השלום", זכה פרס בעולם הערבי לכינוי "מהנדס האטום" בשל פשעו החמור ביותר והבלתי נסלח: רכישת כור גרעיני מצרפת, דבר שמונע את השמדתה של ישראל לטווח ארוך (לפי פרסומים זרים כמובן).

     

    מתנה אחרונה

    ההלוויה של פרס הצליחה לעשות את מה שנראה בלתי אפשרי - להפגיש את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עם יריבו, יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן). רק פרס היה איש המסוגל לייצר מפגשים בלתי אפשריים, כגון מפגשו שלו עם חוסיין מלך ירדן בלונדון ב-1985, המפגש של יצחק רבין עם יאסר ערפאת בראשית שנות ה-90. ספק אם אותו מפגש מוזר וקצר בין נתניהו לבין עבאס יהיה "התחלה של ידידות מופלאה", אך אבו מאזן הגיע מתוך הבעת הזדהות עם הדרך שאותה תוו רבין ופרס. גם קודמו ערפאת הגיע לביתו של רבין לנחם את המשפחה האבלה על מותו בהתנקשות, אף שבראשו אולי החל לתכנן את האינתיפאדה השנייה.

     

    קלינטון, המלך חוסיין ורבין בטקס החתימה על הסכם השלום עם ירדן, 1994 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
    קלינטון, המלך חוסיין ורבין בטקס החתימה על הסכם השלום עם ירדן, 1994(צילום: יעקב סער, לע"מ)
    אבו מאזן קיווה להכעיס את חמאס, אויבו המר ביותר, ולהעביר מסר פנימי לעם הפלסטיני שהוא אינו חושש מאיומי ארגון הטרור העזתי ומאיסמאעיל הנייה העומד בראשו.

     

    אוסלו נכשל?!

    רוב הישראלים, במידה רבה של צדק, מאמינים כי תהליך אוסלו נכשל. פרס תמיד הכחיש זאת, בטענה כי ההנהגה הפלסטינית, שאבו מאזן נמנה עליה, זנחה לחלוטין את דרך הטרור והסכימה להכיר במדינה פלסטינית בגבולות 1967, כלומר ב-22 אחוזים בלבד מ"פלסטין השלמה". אבו מאזן התנגד מאז עלייתו לשלטון לפיגועי ההתאבדות והתיאום הביטחוני בין שוטרי הרשות לבין צה"ל נשמר. לאבו מאזן לא אכפת שיקראו לו בוגד המשתתף בהלוויית פרס, קריאה הנשמעת לעברו מאז עלייתו לשלטון ב-2004. רוב הפלסטינים רואים בו למרבה הצער משת"פ של ישראל.

     

    יש להניח כי אם צה"ל יפנה חד-צדדית את יהודה ושומרון, תהיה שם התקוממות וחמאס ייזום הפיכה כשם שעשה בעזה אחרי הנסיגה הישראלית ב-2006.

     

    פרס זכה לגינויים בעולם הערבי על "הטבח בקאנא" במבצע "ענבי זעם" - שנתיים אחרי שקיבל את פרס נובל לשלום עם רבין וערפאת (צילום: gettyimages)
    פרס זכה לגינויים בעולם הערבי על "הטבח בקאנא" במבצע "ענבי זעם" - שנתיים אחרי שקיבל את פרס נובל לשלום עם רבין וערפאת(צילום: gettyimages)
    היו גם צדדים חיוביים לאוסלו שבהם יכול היה פרס להתגאות: השלום עם ירדן ב-1994 לא היה מתאפשר, שכן מלך ירדן היה מודע לרוב הפלסטיני בארצו (כ-60 אחוזים) ותהליך השלום עם הפלסטינים הקנה לגיטימיות להסכם שלו עם ישראל. לשלום של רבין ופרס עם ירדן היה יתרון על הסכם השלום של מנחם בגין ז"ל עם מצרים. הוא יצר תקדים חשוב: בניגוד לשלום עם מצרים (במסגרתו הוחזר חצי האי סיני למצרים ב-1979), ישראל לא הצטרכה להעביר שטחים לירדן. ההסכם עם ירדן יכול להוות דוגמא להסכמים עתידיים עם מדינות ערב נוספות.

     

    הסכמי אוסלו פילסו את הדרך להתחלות חדשות ומפתיעות: פתיחת נציגויות דיפלומטיות במרוקו ובתוניסיה ונציגות כלכלית בקטאר. פרס עצמו ביקר במרוקו כבר ב-1986 ובקטאר ב-2007 (כולל ביקור במשרדי רשת "אל-ג'זירה"). כל אלה יכולים להוות גשר להסכמים עתידיים עם מדינות המפרץ במזרח ועם מדינות המגרב (צפון אפריקה) במערב.

     

    מורשת פרס

    הצירוף של חיזוק כוחה של ישראל וכמיהה לשלום עם השכנים הערבים אינו רק חלומו האישי של פרס. הוא למעשה המטרה העתידית של הציונות והערובה לקיומה של ישראל לטווח ארוך, יותר מכל נשק משוכלל. יש בעולם מדינה מוסלמית שמחזיקה בנשק גרעיני (פקיסטן), אך היא אינה מאיימת כמו איראן משום שאין לה כוונות לתקוף את ישראל. יש מדינות רבות בעולם הערבי שיש להן ולישראל אויבים משותפים ואינטרסים משותפים. פרס ראה את הפוטנציאל האדיר בחיבור של ישראל עם מדינות ערב דרך הטכנולוגיה והכלכלה.

     

    נשאלתי לפני שנתיים בוועידת איפא"ק (השדולה הפרו-ישראלית) בוושינגטון: "איך אתה מצליח להישאר אופטימי בשכונה כזו"? והשבתי: "אין לי ברירה אלא להיות אופטימי, אני חי שם ואני עוסק בהוראת השפה הערבית".

     

    השתתף בהלוויית פרס וספג ביקורת ברחוב הפלסטיני. אבו מאזן (צילום: רויטרס)
    השתתף בהלוויית פרס וספג ביקורת ברחוב הפלסטיני. אבו מאזן(צילום: רויטרס)

    אקדמאים ומורים לערבית צריכים לשקוד על החיבור לעולם הערבי דרך השפה והתרבות שהוא לא פחות חשוב מהשתלבות כלכלית וטכנולוגית.

     

    למדתי מדרכו של שמעון פרס לא לחדול להיות אופטימי גם כשהמזרח התיכון נראה אנרכי לחלוטין, כאשר ההסתה נגד ישראל והיהדות בשפה הערבית בשיאה, כאשר מדינאים ערביים חוששים לקיים מגעים עם ישראל מחשש להתפשטות המהפכות הערביות לארצם. פרס האמין כי אם הצרפתים והגרמנים סלחו אלה לאלה, יכולים גם הישראלים והערבים לסלוח זה לזה. בשנות ה-30 של המאה ה-20 נראה שלום מלא בין צרפת לבין גרמניה והיעדר גבולות ביניהן כמדע בדיוני.

     

    במחוזות שונים של כורדיסטן התאבלו על מותו של פרס, שתמך בעצמאותם וקידם את ענייניהם מאחורי הקלעים. האיום האיראני יכול לקרב את מדינות המפרץ לישראל, האיום הדאעשי יכול לקרב את מדינות צפון אפריקה לישראל, האיום החמאסי יכול להביא לשיתוף פעולה ישראלי עם מצרים והרשות הפלסטינית ועוד. צריך לחשוב באופן יצירתי, כמו שמעון פרס. יהיה זכרו ברוך.

     

    ד"ר ירון פרידמן, פרשן ynet לענייני העולם הערבי, הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, מרצה על האיסלאם במחלקה ללימודים הומניסטיים בטכניון ובמכללת הגליל ומורה לערבית בטכניון ובחוג להיסטוריה של המזרח התיכון בחיפה. ספרו "העלווים - היסטוריה, דת וזהות" יצא לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן בשנת 2010

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "עוד לא אבדה תקוותו. פרס והעולם הערבי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רויטרס
    פרס ואבו מאזן
    צילום: רויטרס
    צילום: ירון פרידמן
    ד"ר ירון פרידמן
    צילום: ירון פרידמן
    מומלצים