האם גברים הם הסיבה שנשים רבות ביניהן
כשאת חיה בחברת נשים כמו באולפנה, הרבה פחות מורגש הלחץ החיצוני המתמיד הזה להיות מושכת ואטרקטיבית. היעדרו של הקהל הלגלגן-חרמן הזה, שצופה ונותן לך ציונים, יוצר את החופש להתנהג איך שבא לך
הרוב היו מתפלאים ונדהמים, אפילו משתתפים בצערי, כשהיו שומעים על הלך החיים בתיכון או בשירות לאומי או במעונות של אוניברסיטת בר אילן, עם היעדר הטסטוסטרון המובהק בקהלן. "וואו, כמה ארס בטח היה ביניכן, כמה רעל... איזה סיוט זה רק בנות!", הם היו אומרים. ומה שמפתיע הוא שלא רק גברים השתתפו בצערי, גם נשים - חילוניות כמובן, שמעולם לא נאלצו או בחרו לחיות בהפרדה מגברים.
"אני יודעת איך זה כשיש רק נשים. תאמיני לי, זה סיוט", אמרה לי אחת הנשים איתן עבדתי במשרד מט"ח בגיל 22. "נשים לא יודעות לפרגן אחת לשנייה, ובסופו של יום הן נהיות ביצ'יות. חייבים איזה גבר בסביבה, אפילו כמה, כדי שיאזנו את זה".
"נכון", הוסיפה מישהי בידענות מקצה המשרד. "גברים יודעים להביא את הפרקטיות, את השפיות ואת ההומור שלפעמים חסר. אני לא אומרת שלנשים אין. חחח... הפמיניסטיות יהרגו אותי, אבל הנה עובדה: כשיש רק נשים, באיזשהו מצב הן יהרגו אחת את השנייה".
זאת לא הפעם הראשונה שאני שומעת את התיאוריה הזו - ומעולם לא הבנתי אותה. גם בטלוויזיה ובסדרות ריאליטי הייתי שומעת את השיח הזה לגבי חברת נשים רעה, ותמיד שאלתי את עצמי: על מה הם מדברים?!
"מתי בדיוק זממנו להרוג אחת את השנייה?" מלמלתי, "כשקפצנו בשירה במורל ל'בני עקיבא', בחולצות טי קרועות וחצאיות מכוערות, צוהלות בצעקות 'אה-צ'יקיקי-קוקו צ'יקיקי-קוקו! שבט מעלות! שבט מעלות"? או כשהתפרצנו בשרשרת מחול לתוך הכיתות שבועיים לפני פורים, כשאנו צורחות ביחד בשירה זייפנית "מש-מש-מש-משנכנס אדר מרבין בשמחה?"
כל הקטע הזה של בנות כביצ'יות עוקצניות, חשדניות ומלאות בציניות אחת כלפי השנייה היה זר לי, והוא גם קצת הרתיע אותי כשבאמת נכנסתי לעולם החילוני וגיליתי שהוא לא מיתוס. זה מתחיל מעקיצות ואמירות (מאחורי הגב או בפרצוף) המיוחסות להתנהגות של מישהי עם גברים, ולגודל הישבן או החזה שלה, ונגמר בוויכוחים וסכסוכים מרים ברגע שמישהי מנסה להוביל מהלך כלשהו. כי לקבל פקודות מגברים אנחנו מצליחות יופי, אבל מסתבר שכשהמנהלת שלנו היא אישה, זה כבר הרבה פחות קל. הנשים בסביבת העבודה שלי היו מקסימות וחייכניות, אבל ברגע האמת – הן בהחלט ידעו להיות רעות.
בעולם הנשי והצפוף שממנו הגעתי, התופעה הזו של רעל וארס בין נשים הייתה חלשה בהרבה. "את לא באמת יכולה לשנוא בנות שהן בעצם גם הבנים בשכבה שלך", ניסיתי להסביר לשתי בחורות שהיו איתי במשרד. הן היו בטוחות שדווקא כן הייתי מוקפת בעוקצנות ורעל, פשוט אני, עם העיוורון הילדותי-חברותי שלי, לא שמתי לב אליו. "תחשבו על זה: לא היו בנים בכלל. ב-כ-ל-ל. במשך כל גיל ההתבגרות שלך וכל שנות ה-20 המוקדמות. כולנו היינו אותן יצורים: נשים. למה שנפתח עוינות אחת אל השנייה?", שאלתי, "להפך. כל הנשים הופכות למשפחה ענקית של המון אחיות".
כשאת מלכתחילה חיה בחברת נשים בלבד כמו באולפנה, הרבה פחות מורגש הלחץ החיצוני המתמיד הזה להיות מושכת ואטרקטיבית בעיני גברים. היעדרו של הקהל הלגלגן-חרמן הזה, שצופה ונותן לך ציונים על החזה שלך או על הבנתך בהנהגה, ומשווה אותך ללא הרף לנשים אחרות - יוצר את החופש להתנהג איך שבא לך. טוב, לא בדיוק - הרי באולפנה המורות מודדות לכן את אורך השרוולים ואוסרות עליכן להזמין אבות לתחרות השירה, והרי יחס הדת לנשים אינו שוויוני בעליל, אבל עדיין יש לך שקט נפשי והעזה להיות מצחיקה וילדותית, או מטופשת, או מרושלת ואפילו צווחנית.
"על איזו התנהגות מטופשת, מרושלת וצווחנית את מדברת?" שואלים אותי בהפתעה אלה שגדלו על המיתוס שנערות דתיות מבית טוב הן שקטות, ביישניות וענוגות, בגלל החינוך השוביניסטי להיות עקרות בית למופת, כשהאמת היא שחלק ניכר מבנות האולפנה הן חוצפניות וקשוחות לא פחות מבנים בני 12. חינוך שוביניסטי לא בהכרח גורם לנערה בגיל ההתבגרות להיות פחות קולנית ודעתנית, ולא מוריד את חוצפתה ושמחת החיים שלה.
אגב, דווקא ההתנהגות המשוחררת, הבוטה והדעתנית ביותר שנתקלתי בה מצד נשים הייתה במגזר החרדי. שם, במקום "ארס ומתח", יש סופר דבק חברתי-נשי, לפעמים עד מועקה. דווקא הפרדה מבנים, בלי שום קשר לחינוך דתי או חילוני, היא זו שגורמת לשינוי.
חברה שלי סיפרה לי שהיא רשמה את הבת שלה לחוג אקרובטיקה. "הילדה לא מכירה את הרעיון שעומד מאחורי החוג - אידיאולוגיה של העצמת נשים", מספרת עדי. "לפני השיעור היא שאלה אותי אם זה יהיה מדריך או מדריכה, אז אמרתי לה שמדריכה וכולן שם רק בנות. התגובה המיידית שלה הייתה: 'אה יופי, מזל. כבר פחדתי שיהיו שם הרבה בנים שיצחקו עליי שאני לא עושה את זה טוב. הם בטח עשו את זה בכוונה ככה, בשביל שבנות יוכלו לעשות מה שהן רוצות בלי שבנים ילגלגו עליהן'. מיינד יו, היא בכיתה ג'! למה זה כל כך ברור לה?!"
זה אולי הרגע היחיד שאני מברכת על ההפרדה שבה גדלתי. מצד שני, האם יתכן שזו הדרך היחידה ליצר סביבה טבעית ואידיאלית להתנהגות נשית משוחררת? להוציא את הגברים מהתמונה? "אבל זה בטח נורא בלי גברים, הרי צריך את האופי שלהם שייתן לכן קונטרה", התעקשה הבחורה מהמשרד, זו שחוששת מפמיניסטיות, ואני חייכתי. תנו לי לספר לכם משהו על מאזן חברתי - זה כמו אימא טבע. כשיש הרבה אנשים ביחד לאורך זמן, נוצרת הרמוניה. תפקידים חברתיים נוצרים מאליהם. על כן, ברגע שלא נמצאים בנים, ואין גם יחס סקסיסטי מצידם שמלמד את הבנות לשמור בפנים את ההתנהגות החצופה והלא-נשית שלהן, אז הן מעזות יותר לתקוע גרעפסים, להתנהג בטיפשות, לספר בדיחה לא מצחיקה ואפילו להיכשל בתרגיל ספורט.
שנית - וזה הכי חשוב - ברגע שאין בנים באזור, הבנות לומדות למלא בעצמן את הצד הגברי בחברה, וחלקן נהיות באופן טבעי מעט יותר גסות וקולניות, וגם לא אכפת להן להתנהג כך כי אף אחד לא מעביר עליהן ביקורת. "אבל את לא היית לומדת באולפנה אם הייתה לך הזדמנות, בגלל שחסמו אותך שם מלהתפתח כאדם חופשי ואינטלקטואל!", מכריזה הבחורה הראשונה בניצחון. קולו של הבוס ברקע השתיק אותה פתאום, והיא נאלצה לקום ולמהר להביא לו את הטפסים שביקש.
זה דווקא רעיון, חשבתי, ללמוד ב'אולפנה' חילונית. הבנים יצטרפו אלייך רק לשיעורים מסוימים, אבל את רוב הזמן תבלו כבני נוער החיים בהפרדה. גם לבנים יהיה קל יותר כשהנוכחות של בנות מתבגרות בסביבתן תהיה קטנה יותר. השאלה הגדולה היא אם יום אחד אהיה שרת חינוך - האם רוב העם היה זורם על הרעיון הזה?
לפנייה לכתב/ת 
