אני בת 30 ולא עשיתי סקס שנה שלמה
אני לא בטוחה מה אני רוצה, אבל אני יודעת שסטוצים חסרי משמעות פחות מדברים אליי, ובעיקר משאירים אותי עם תחושה של ניצול
באמצע הלילה, וקצת אחרי שנרדמתי, היא העירה אותי וביקשה שאפתח לה את הדלת. "את כבר הולכת?", שאלתי אותה בפליאה, "כן", היא ענתה מהר ובלי לחשוב על זה יותר מדי, "אני הולכת לישון במיטה שלי. אני גרה ממש לידך, זוכרת?". מאז נפגשנו עוד כמה פעמים. לפעמים היא הגיעה אליי, לפעמים אני הופעתי אצלה בדלת, אבל אף פעם לא ישנו ביחד. חשבתי שהזמן יעשה את שלו והיא תרגיש איתי יותר בנוח ונתחבק עד שנירדם, אבל זה לא קרה.
בכל לילה מחדש הייתה בי תקווה קטנה שנישן ביחד, אבל עוד לא הייתי בטוחה אם זה בגלל שרציתי שהיא תישאר, או בגלל שלא רציתי לישון לבד. לא שיתפתי אותה במחשבות שלי, והיא תמיד התלבשה והלכה באמצע הלילה, וגם אני התנהגתי בהתאם לכללי הטקס והסטוץ המתמשך הזה. מהר מאוד השיחות בינינו הפסיקו לעניין אותי, ומצאתי את עצמי פחות ופחות נמשכת אליה. גם הפסקנו לצאת, רק שכבנו או ניהלנו שיחות חולין במיטה, כשמאוד ברור לשתינו שעוד מעט אחת מאיתנו צריכה להתלבש ולחזור לישון במיטה שלה לבד.
זה לא הספיק לי. רציתי מישהי שתרצה אותי, שתתעניין בי באמת, שתקשיב לי גם לפני שנגיע למיטה, וכשנהיה במיטה היא לא תרצה לשחרר אותי כל כך מהר, ותעדיף להישאר. רבים מחבריי מדמים את חיי הרווקות בתל אביב לשוק בשר - לחיצה אחת ימינה באפליקציה ויש לך פרטנר אקראי לסקס, כשלפעמים הפרטנר הזה מגיע יותר מהר ממשלוח פיצה.
בשנה האחרונה הבנתי שאני מחפשת משהו אחר וזה הוביל לשנה ארוכה שבה יצאתי לאינספור דייטים מייגעים ונטולי סקס. אני לא בטוחה מה אני רוצה, אבל אני יודעת שסטוצים חסרי משמעות פחות מדברים אליי, ובעיקר משאירים אותי עם תחושה של ניצול. אני מנצלת את הבחורה כדי לקבל סיפוק באותו לילה, וגם הבחורה מנצלת אותי כדי לגמור את היום עם קצת חום אנושי. זאת לא מסקנה שהגיעה מתוך חשבון נפש או נסמכת על טיעונים מוסריים, אלא פשוט ההבנה שמה שהספיק לי בעבר, כבר לא מספק אותי היום.
כשאני חולקת את כל התובנות האלה עם חברים, הם מביטים בי במבט מרחם ושואלים בכנות "זה לא חסר לך?". אז התשובה היא כן, זה מאוד חסר לי. אבל בשבילי, פרטנר מיני הוא לא בדיוק משלוח של פיצה. אני יכולה לתאר את התחושות שלי לגבי סקס כמו בופה ענק בחתונה בלתי נגמרת, עם אינספור מנות שכל אחד יכול לגשת, לטעום ולהמשיך הלאה. האירוע הממושך הזה קצת מיצה את עצמו מבחינתי. בחודש שעבר מלאו לי 30 וטעמתי כבר כמה מנות בחיים שלי, חלקן היו מרירות, חלקן השאירו טעם של עוד, אבל אני יודעת כבר איך כל מנה אמורה להרגיש.
בא לי מנה חדשה, כזאת שעוד לא טעמתי. לא אכפת לי לחכות בתור במשך שעות, ימים ואפילו שנים, גם אם זה במחיר של לעמוד מאחורי הדודה שצובטת בלחיים ושואלת "נו, אז מתי אצלך?". אני רוצה את הקינוח הכי טעים שיש, משהו ששווה לחכות בשבילו כי הוא המנה הכי נחשקת בתפריט, וכזאת שנתפרה בדיוק בשבילי. אני מוכנה לעבור שוב ושוב תקופות מייגעות של דייטים, אני מוכנה לקבל דחיות רק כדי להגיע בסוף אל אותו רגע מיוחל, ולעבור לילות שלא אשכח לעולם.
אני שואלת את עצמי הרבה איך זה שלא עשיתי סקס במשך שנה. אולי זאת הימנעות מתוך פחד או התנזרות מתוך בחירה, וגם יכול להיות ששתי האפשרויות האלה נכונות במקרה שלי. מצד שני, אני גם לא מרגישה שאני מפסידה משהו. אני לא מרחמת על עצמי, כי אני מבינה שלכל דבר יש סיבה. לא בקטע ניו-אייג'י מעצבן, אלא במובן שלא צריך להכריח או להאיץ במשהו אם אני לא רוצה. לא הפסקתי לצאת עם חברים ואני לא מסתגרת בבית ומגדלת חתולים, אני פשוט מכינה את עצמי לדבר הטוב הבא. גם אם זה אומר שאני צריכה לחכות תקופה מסוימת עד שהשליחה עם הפיצה תופיע בדלת. אני עוד לא יודעת מי זאת תהיה, אבל אני מחכה לה כבר בקוצר רוח, ואני מקווה שהיא תביא איתה לחם שום בתור פיצוי.
לפנייה לכתב/ת 
