לא, אני לא מתחזקת. אפשר לחזור לנשום. אבל מה נורא כל כך בלשנות פרספקטיבה? לרכך? לעבוד קצת על גמישות? מי שלא זז הרי מתנוון.
אני תוהה אם יש מקרים שבהם להיות קיצוני זה דווקא דבר טוב. דיאטה קיצונית? דעות פוליטיות קיצוניות? אמנות קיצונית? מאוהבת בפיקאסו מילדות. אבל רק מרחוק, כי מקרוב, השמועות מספרות שהוא היה חרא בן אדם. אמן טוטאלי, שקוע בעצמו, שונא נשים שאוהב לצייר אותן.
עמוק בפנים, תמיד חלמתי גם אני להיות אמנית קיצונית, ובכוונה מצאתי את הגברים שיהיה לי קל לשנוא, כדי להתאהב דווקא בהם. העדפתי לכתוב על אהבה דפוקה במקום לפנות זמן ולתקן אותה. בתקופת "איתי" (השיר, אבל גם הגבר) הייתי ננעלת בחדר וכותבת שירים על החיים שלי, ובינתיים הקשר מת. היום כבר הבנתי שהנטייה הזאת לקיצוניות מסוכנת לי מאוד. כשהילדים קמים בבוקר לגן אני בדיוק מסיימת לכתוב על חיי כאמא, ואיזו מין אמא אני. כשהם חוזרים — המונית כבר מחכה לי מחוץ לשער, לקחת אותי להופעה, שם אתרכז שוב בעצמי. ואז מגיע יום שישי.
אז זהו. לא עובדת יותר על חשבון קבלת שבת. כי אם אני לא אפנה לילדים שלי זמן — ההפסד יהיה כולו שלי. אישה לא צריכה לבטל את עצמה ברגע שהיא הופכת לאמא, אבל יש אמצע. גם האמא חשובה. גם בת הזוג. כבר הסכמנו שלהיות קיצוני זה לא דבר טוב.
בכלל, רדיקלים, לא חשוב מאיזה סוג, תמיד נתפסים בעיניי כמסוכנים. מלחמה היא לא מילה יפה, למרות שרוב הגנרלים מאמינים שככה הם ייצרו לנו עולם יפה יותר. הבעיה היא שכולנו גנרלים, וכל גנרל תופס יופי אחרת. בעיניי, אגב, כשמעלים בירושלים מופע מיוחד לחג הסוכות ולא משלבים בו אף אישה אחת, זה מכוער. כי אני לא האויב, והקול שלי הוא לא טיל נ"ט. אז אל תפחדו כל כך, כי גם את המוזיקה שבוקעת ממני יצר השם יתברך. והיא טהורה. והיא מלוכלכת. ויש לה זכות קיום גם בחג הסוכות.
למרות זאת, בחיים לא תראו אותי מניפה דגלים אדומים או קוראת לנפץ שמשות. כי אולי בכל זאת פיספסתי משהו. אולי גם אני חוטאת ביוהרה?
רובנו נוטים תמיד להתפוצץ מרוב תחושת צדק, ואז אנחנו מתפצלים למחנות ומתחילים לפחד. אמא'לה! אז כתבו שגם אני מתחזקת. מה יש? קחו אוויר. אין פה באמת מחנות, ואני בסך הכל הפסקתי לעבוד בשבת. ומדי פעם גם יש לי תפילה קטנה בלב. יודעים למה אני מתפללת? לשיר דואט עם אביתר בנאי.
חבר חרדי שלי מת מפחד. רוצה לעזוב את מאה שערים אבל לא יכול. הוא מספר לי במכתבים, כמו פעם, כאלה עם בול ומעטפה, שמאיימים עליו שם שאם יעז לצאת בשאלה — הוא יכול לשכוח מלראות אי פעם את הילדים שלו. שאלוהים ישמור. אבל באמת. שישמור עליו בבקשה.
מנגד, לא מעט חברים שלי התחילו להתפלל שחרית ולהניח תפילין. שזה מקסים בעיניי. אז למה אצלנו בחבר'ה מדברים על זה בערך כך: "איבדנו עוד אחד", "גם הוא נפל?" או: "גם קרן מתחזקת". אין חילונית ממני בעולם, ועם זאת, שמור אצלי מקום חמים למסורת. עוד מהימים שגרתי בבית הוריי ועשינו קידוש, אהבתי את הניגון היהודי. הדת שלי לא מאיימת עליי, להפך. קצת אמונה לא תהפוך אותי לאישה שצנזור יושב לה על האף ומפקח על מה שיוצא לה מהשפתיים. לא אצביע יהדות התורה בבחירות הבאות. אני אמשיך להאמין שאדמה פחות חשובה מאדם, למרות שאין לי אחרת, ולא אחליף את המלתחה שלי. גם חוף מכמורת הוא לא נושא לדיון, ושם אני לא לובשת מעיל.
אז הפסקתי לעבוד בשבת, אבל אל תיבהלו מזה, אחיי החילונים. לרגל השנה החדשה אפילו קיבלתי על עצמי החלטה נוספת. עכשיו אני מפסיקה גם להיות מחוברת לאייפון בשבתות. לאפשר לילדים שלי כמה שעות של אמא עם עיניים. הבנתי את זה פתאום ביום כיפור, כשהתנתקתי, כמה אני מחוברת כל הזמן. נהייתי מין יצור כזה שעיניו שקועות במלבן עם וויי־פיי ותפוח. הולכת לישון עם פייסבוק וקמה עם אינסטגרם. לא בדיוק המתכון לזוגיות בריאה.
פיתחתי הפרעת קשב וריכוז מסוג חדש. מרוב שעות גלישה, אני כבר לא באמת יודעת מתי העולם החיצוני נגמר ומתי הבית מתחיל, ואיפה אני בכל הסיפור? חייבת לגייס כמה חוקים בריאים לטובת בני משפחתי, ומצאתי אותם בזרועות המסורת.
כשהחלטתי להסלים את המחויבות שלי לשבת, נועם נהיה לבן. כל גזירה שאני מטילה על עצמי מטילה עליו איזה חשש. "אז למה לא ביום שני?". כי אין לי אופי לשנות סדרי עולם. כי איכשהו זה מקובל ומוסכם על כולם שבסוף השבוע חלק מאיתנו נעלמים למנוחה ביתית. ואז זה נחשב בסדר לא לענות לטלפונים, לא לשלוח מיילים, ובעיקרון, להפסיק את הזרם בסניף המרכזי. זה ממש לא אומר שהזרם המרכזי הפסיד אותי. "ומאיפה את זוכרת בעל פה את כל הקידוש?" כי שמעתי בילדותי "ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם..." איזה מיליון פעם, וזאת שירה, וזה פיוט, והפיוט הזה יפה בעיניי.
תמיד האמנתי באלוהים, ואת זה אף מתווך מתחזה שעומד בינינו לא ייקח ממני. יש לי ים טענות לכל מיני מתורגמנים לא מוכשרים שמנסים לשכנע אותי שהוא כועס עליי. במקביל התחלתי לאחרונה להדליק פה ושם נר. זה יוצר אווירה טובה בבית ומאפשר לי להתייחד לכמה רגעים עם המחשבות שלי. בלי אייפון. לנעול את האולפן. לסגור את המחשב. ולהיפתח לבני משפחתי האהובים. גיליתי שדברים טובים קורים לי מאז.
אני ממש־ממש ממליצה על דרך ההקשבה, התהייה והבירור. זה הרבה יותר מעניין מלדעת הכל בצורה מוחלטת. ואם כבר הקשבה — עשו טובה. אל תתרגמו אותו ככה. הוא רצה שאנחנו נשיר, לכן יש לנו מיתרי קול, ושאתם תקשיבו, לכן יש לכם אוזניים. תדאגו שיהיה ייצוג שפוי למין שלנו בכל מופע ממלכתי כזה או אחר שמריח מהדרת נשים. כי זה מסוכן מאוד. ומריח לא טוב. במלוא הכבוד והאהבה, נמאס כבר לסתום את האף.
שבת שלום לכולנו. ניפגש במוצאי היום האהוב עליי בשבוע.
