הבטחתי שאחרי החגים אנסה להביא ילד. לבד
דניאל הבטיחה לעצמה שתערוך שינויים דרמטיים בחייה - שתשנה את התזונה שלה, תעזוב את העבודה ותמצא זוגיות. היא גם הבטיחה לעצמה שאם החגים יסתיימו והיא תשאר רווקה, היא תתחיל לעבוד על ילד ללא בן זוג. אימון אישי
פעמיים בשנה מגיע השלב הזה אליו נדחקו ערימות של דברים שאנחנו חייבים, רוצים וצריכים לעשות, דברים שהבטחנו לעצמנו בפעם האלף ש"אחרי החגים נעשה אותם". כשדניאל הגיעה לפגישתנו האחרונה וגוללה את מה שעשתה ולא עשתה במהלך החג, היא בין היתר גם חשפה את "אימת אחרי החגים" שלה. "הבטחתי לעצמי שכל כך הרבה דברים ישתנו אחרי החגים, שאתחיל לעשות את הדברים שאני רק מדברת עליהם, ודוגרי, אני קולטת שזה עוד רגע כאן, ובמקום להיות חדורת אמביציה, אני כבר בחרדה ובתחושה ששוב אני עומדת לאכזב את עצמי ולא לעשות כלום".
דניאל לא סתם אומרת את זה. היא באמת דחסה לרגע הזה רשימת מכולת מכובדת, מתוך מקום שמשווע לעשות שינוי גורף בחיים, אבל מבוהל מכדי לצאת מאזור הנוחות. את הרשימה שלה פיארו דברים שאכן דורשים התגייסות רבה: היא הצהירה שתעזוב את העבודה ותבין בנחת מה הפניה הנכונה ביותר לקריירה שלה, היא החליטה שאחרי החגים תתחיל בדיאטת פליאו שדורשת וויתור גדול על הרבה דברים שהיא אוהבת, והיא אפילו אמרה לפני חודשיים שאם עד אחרי החגים לא יזוז שום דבר באפליקציות, היא תתחיל לעבוד על ילד. לבד.
אני יכולה להבין לגמרי את הבהלה המשתקת שאוחזת בה. כל אחד מהדברים שמנתה ברשימה שלה הוא אתגר לא פשוט בפני עצמו, ועד כמה שהיה לה קל להצהיר עליהם, כששעת השין מתקרבת, היא חוטפת רגליים קרות ומראש מתאכזבת מעצמה. אז אני בודקת איתה נושא-נושא, כדי להבין מה מבהיל אותה יותר מהכל.
הפליאו הוא הדבר הראשון שיורד מהרשימה, וכמו שאתם בטח מנחשים גם עניין העבודה הוא אישיו, אבל סביל יחסית. בכל זאת, היא כבר שנתיים מתכוננת לרגע שבו תעזוב. אבל להביא ילד? אשכרה? עכשיו? מה זה אומר עליה? האם זו תבוסה או שאולי מדובר בניצחון? האם היא תוכל להתמודד עם זה לבדה?
דניאל היא בת 37, ואי אפשר לתאר אותה אחרת מבחורה מקסימה. היא באמת מהלכת קסם. אממה, בתחום הזוגיות לא הולך לה. אף פעם לא הלך. או אם לדייק, היא אף פעם לא באמת ניסתה. היא הגיעה לנקודתיים לפני חצי שנה, והצהירה שזו ההזדמנות האחרונה לזוגיות לפני שהיא מוותרת לגמרי ומביאה ילד לבדה. הסכמנו להניח בצד את עניין הילד ולתת פוש לזוגיות. היא סימנה אז טווח זמן של חצי שנה, "עד אחרי החגים", ובאמת שהיא עשתה מאמצים כבירים כדי למצוא זוגיות לפני כן, כמו שלא עשתה בכל חייה: הורידה כל אפליקציית היכרויות שקיימת בערך, התכתבה, צ׳וטטה, נפגשה, יצאה ואפילו הספיקה להתאהב, אבל אחרי חודש וחצי זה נגמר. קורה.
והנה, אחרי החגים הגיע. פאק.
אפרים קישון באחת הסאטירות שלו לעג לביטוי הזה ואמר ש"אחרי החגים = לעולם לא". שזה ביטוי שנועד לציין דברים שאנחנו לא באמת מתכוונים אליהם. כי הרי אם אנחנו רוצים לעשות משהו, אז למה לא עכשיו? למה לדחות אותו? אלא שיש עוד משמעות קולקטיבית לפרק הזמן הזה - התחדשות, התחלות חדשות, השלת הישן, שינוי וצמיחה. וכשהצגתי את הרעיון הזה לדניאל, היא בהתחלה לא הבינה מה אני רוצה. חידדתי את המסר ואמרתי: "עברת תהליך משמעותי בחצי השנה האחרונה. פגשת את עצמך במקומות חדשים, הבנת המון דברים, שינית המון דברים. האם ההצהרה מלפני חצי שנה נכונה לדניאל שאת היום?"
ראיתי את גלגלי המוח שלה עובדים לאיטם, כאילו שהיא לשה את הרעיון החדש במוחה. "אמממ… אני לא יודעת", ענתה חלושות. "אני כן מרגישה שאני הרבה יותר מאמינה היום שזה יכול לקרות לי, ומצד שני, השעון הביולוגי... את יודעת…". כן. אני יודעת. ועדיין.
כשאנחנו עומדים בפני מעשה הרה גורל שדורש מאיתנו מאמץ פנימי וחיצוני כביר, לא מספיק לסמן לעצמנו דד ליין, צריך גם להתכוון. להיות מוכנים. לרצות את השינוי הזה בכל מאודנו, אחרת קשה להתניע וקשה מאוד להצליח. אנחנו מסכמות כרגע לא לסכם. לתת עוד זמן. להתחיל בשני דברים מתוך הרשימה. לאט לאט ומתוך הקשבה פנימית. לעשות ילד, כמו שינויים ענקיים אחרים, צריך לבוא בזמן הנכון ולא רק כי "אחרי החגים" עכשיו.
הכותבת מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
לפנייה לכתב/ת 
