הפנים של הכדורגל הישראלי / המשקיף

איזו הפתעה. למרות ההתלהבות, האמביציה, התשוקה, התאווה ושאר מילים עסיסיות וחושניות - שאת כולן הביא איתו גורו הטירוף גיא לוזון - הצליחו 11 שחקנים עמוסי אדרנלין של הפועל ת"א, לאבד יתרון ולסיים בתיקו ביתי מול 10 של הפועל כפר-סבא.

לוזון הוא למרבה הצער הפנים של הכדורגל הישראלי. גם בנבחרת. כשלא מנצחים, פרשנינו המלומדים (שחלקם לבשו את המדים הלאומיים ולא הביאו אותנו לשום מקום), יגידו שהשחקנים לא רצו מספיק. זה נכון במובן של הריצה, ממש לא במובן של הרצון. הבעיה היא חוסר יכולת. של השחקנים והמאמן.

לוזון. על מה יש לו להתלהב?(צילום: עוז מועלם)

כשיש לך ביד יתרון של שער ושחקן, מול קבוצה נחותה גם ככה, זה אמור להספיק בהחלט. לשם כך אין צורך להדביק את השחקנים בהתלהבות עד כדי שיגעון, אלא בתוכנית משחק ובהתאמה למערך של היריבה. אבל כשקבוצתו חזרה מההפסקה, לוזון אמר שבמחצית השנייה צריך להגביר אגרסיביות וללחוץ עוד יותר. כמובן, הכל עניין של תשוקה.

מה, לא ראיתם איך הוא רץ על הקו אחרי שער היתרון? פלג גופו העליון רכן כלפי הדשא, אגרופיו היו קפוצים והוא שאג "יששש", כאילו בזה הרגע הכניעה קבוצתו את באיירן מינכן בליגת האלופות. מי עוד כמוהו יודע להמריץ ככה את שחקניו? לפני שבועיים השכפ"ץ החדש של כבירי וגוטמן הודיע שהכסף שולי מבחינתו. עד כדי כך שולי, שאפילו בגביע הטוטו, מפעל שדווקא יכול היה להכניס כמה שקלים ולסייע בקיצור הלנת השכר השערורייתית, הם הובסו 3:0 על ידי הפועל חיפה.

גוטמן. לוזון משמש כשכפ"ץ שלו(צילום: עוז מועלם)

כן, למרות הסיבוב הקצר שעשה בחו"ל וראה בו איך מתנהגים במדינות עם תרבות כדורגל, לוזון לא השתנה. אותן קלישאות חבוטות על מוטיבציה ואגרסיביות, אותן מניירות שכונתיות על הקו. "הוא חי את המשחק", אומרים חצרניו על רקע תמונתו כורע על הדשא. ברור, ככה הוא יכול לדבר אל שחקניו בגובה הרגליים.

גם יובל נעים, כפי שמעידים מקורביו בתקשורת, "חי את המשחק". תראו איך הוא מתרוצץ על הקווים בתנועות ידיים עצבניות, מגיר זיעה בכמויות, משתגע מעצבים על הקווים אחרי ששחקן שלו מחמיץ בפיגור 4:0. זה דומה למישהו שהתרוקנה לו הסוללה בסלולרי, והוא דופק עליה כדי שתתחיל לעבוד.

"זה מה שקורה כשלא משחקים בחוכמה ולוקחים החלטות של דריבל כשצריך לתת פס", הסביר לוזון אחרי הפאשלה מול כפר־סבא. "עשינו שטויות", אמר נעים בתום ההתפרקות בחיפה והדגיש ש"זה לא כוחות". כלומר בשני המקרים השחקנים אשמים. איך לא? הרי שני המוטיבטורים הנערצים נתנו את הנשמה על הקווים.