כיצד הפכתי לגיי הכי מבוגר במסיבה
איפה הימים בהם הייתי מסתכל בהערצה על בני 30 פלוס שפוחדים מאינטימיות ומתחנן שיזרקו לי פירור, ומתי בדיוק הפכתי לאחד מהם?
"אני לא מאמין שאתה בן 23. רק שתדע שממש כיף לי, ושאני בכלל לא מרגיש את הפרשי הגילאים בינינו", אני אומר למרקוס היווני בשתיים בלילה, בזמן שאנחנו תוקעים פיצה בפיג'מות במרפסת שלו בברוקלין. "אהה לגבי זה, תקשיב שניה...", הוא אומר והלעיסות שלי הופכות איטיות יותר. "האמת היא שלא רציתי לספר את זה בהתחלה, אבל אני קצת פחות מזה".
"מה פחות?", אני נחרד. "איך יש פחות מ-23? כמה פחות?"
"בחודש הבא אחגוג יום הולדת 20".
זהו. הקשה של הפיצה לא מתעכל. אין לעיסות יותר. רשמית הפיצה תקועה לי בגרון, והדבר הראשון שאני חושב עליו זה שהוא עוד לא היה בן שנה כשאני כבר חגגתי בר מצווה. בדרך הביתה, תוך כדי שאני מנסה לנחש את הגילאים של העוברים והשבים, אני תוהה עד כמה הגיל שלי משחק תפקיד ביום-יום.
כן, אני מתעלם מהשערות הלבנות שצצות פה ושם ואומרות לי "בוקר טוב" במראה, אני מתעלם מכך שהמוכר בחנות היין השכונתית מבקש תעודת זהות מכל נמלה בחנות אבל ממני לא, מתעלם כשאני מספר בדיחה על אלקסיס מ"שושלת" ואף אחד לא מבין מי זאת, ומתעלם כשאני מרים כוסית עם ידידה מלצרית שחוגגת יומולדת 24, והיא צועקת שיכורה "אין, אני לא מאמינה שאני כבר בת 24!! יואו! איזה דיכאון!"
בעצם, כשאני חושב על זה, מרקוס לא יודע מה זה לחכות ליד הרדיו במשך כמה שעות עד שהם סוף-סוף מנגנים את השיר שאתה הכי אוהב, רק כדי להקליט אותו ולשמוע אותו מאוחר יותר בווקמן השחור שלך. על מלחמת המפרץ הוא אולי קרא בוויקיפדיה, וגם זה לא בטוח.
הוא לא אסף פוגים מימיו, והוא לא יודע מה זה לשבת שעות מול המחשב הענק, להכניס דיסקט ולשחק פקמן או דיגר. הוא לא הלך לקולנוע לראות טיטניק וכמעט הזיל דמעה. הוא לא ישב כל יום שלישי בערב מול ערוץ הילדים ופנטז שיום אחד יהיו לו פאות כמו של דילן מבברלי הילס, והוא בטוח לא ישב שעות כמוני על אדן החלון ביום המרגש בחיי - היום בו הגיעו לשכונה מתקיני הכבלים של ערוצי זהב, ובהינף חיבור אחד פתחו את החיים שלי למבחר סדרות ואפשרויות.
הייתכן שמבחור אטרקטיבי, צעיר וקליל הפכתי לדדי? חיטוט קצר באפליקציה הקבועה מאשש לי את התובנה - או שכולם בעיר הזאת בני 22, או שרק ילדי הפרחים של הניינטיז מתעניינים בי. איפה הימים שהייתי מסתכל בהערצה ומפנטז על בני 30 פלוס שפוחדים מאינטימיות ומתחנן שיזרקו לי פירור, ומתי בדיוק הפכתי לאחד מהם?
הבנות מגיעות ואני מזהיר אותן שאני לא יכול להזיז את הצוואר. במתקפה נגד השעון הביולוגי שלי גמרתי את עצמי באימון, וכרגע רק הידיים מתפקדות. לסיון יש הודעה דרמטית לספר לנו לפני שמתחילים - היא מצאה ציסטה מוזרה ועכשיו היא פוחדת שהיא הולכת למות. אני מנסה להקליל את האווירה ולהזמין לנו יין, אבל שולי לא בטוחה שהיא יכולה לשתות אלכוהול כי היא מרגישה חולשה ובחילות, והיא לא ישנה כבר שבוע. מתי הפכנו לגריאטריים? איפה גיל 20 כשהייתי חוזר ממשמרת לילה במוזס, צועד ברוטשילד מרוח בקטשופ פלפלים, הולך לים לראות את הזריחה עם ג'וינט ומתחיל את היום החדש כאילו כלום?
מרקוס מתקשר. הוא רוצה להזמין אותי מחר לארוחת ערב במסעדה שהוא ממש אוהב. אני מנסה להתחמק ואומר לו שאולי עדיף שנשב אצלו במרפסת. למה המרפסת עדיפה? כי המחשבות שהתחילו להציף אותי משבשות לי את המציאות, וממש מביך אותי לחשוב שאנשים מהצד יראו את הבדלי הגילאים בינינו, ילחששו ויצביעו עלינו משל הייתי תרח עם שיזוף מוגזם, כרס וסיגר, שתאילנדית בת 19 כרוכה לו על הזרוע. הוא לא מתנגד להצעתי. בכל זאת, אני המבוגר האחראי ואני זה שמחליט בסופו של דבר.
אחרי ערב כיפי (במרפסת, כמובן), הוא מבקש שאשאר לישון, בפעם השניה כבר. וואו, כמה תירוצים יש לי. רשימה של חמישה עמודים למה אני לא יכול להישאר ולמה זה לא כדאי. אני מתנהג בדיוק כמו אותם הבחורים שהייתי פוגש כשאני הייתי במקומו של מרקוס הקטן. אולי זאת האבולוציה של בני 30 פלוס רווקים תל אביבים?
עכשיו אני בבר עם ריאן. עלינו כיתה וריאן כבר בן 25! שותים, צוחקים והכי כיף לנו. הוא רוצה להמשיך לעוד בר שיושבים בו חברים שלו, אבל אני כבר שיכור ובעיקר עייף. "אז לך אתה תשתה משהו, אני פשוט כבר גמור, קמתי היום מוקדם", אני אומר לו. "אוקיי", הוא עונה, "אז רוצה פשוט לבוא לישון אצלי?"
תמיד שמעתי סיפורים על חיי המדף הקצרים של הגייז, שבגיל מסוים הם כבר לא אטרקטיביים ושכבר לא מסתכלים עליהם. אז תודה לברוקלין ולהיפסטרים היקרים שאוהבים לעשות דווקא לעולם ולעשות את כל הדברים שהם ההיפך, מה שהופך אותי לאטרקטיבי בקרב בני ה-20 החתיכים. דדי, רק בלי השוגר.
לפנייה לכתב/ת 
