אחת נשואה, ואחת גרושה. אחת ערה כל הלילה בגלל הילדים, ואחת לא ישנה בלילות מרוב אלכוהול וגברים. זאת מקנאה בזאת וההיא בהיא. אף אחת לא מסופקת.
כשאני התגרשתי זה היה אחרת. בגיל 30, עם שעון ביולוגי ענקי שמתקתק לי מעל המוח, הייתי פצצה לא מנוטרלת. מה לא עשיתי כדי למצוא את הזרע של הביצית שלי? גם עכשיו אני לא נשואה, אבל זו סתם כותרת. כמי שביקרה שם, ברבנות של בני־ברק, הסכמתי בשמחה לוותר על התענוג בפעם השנייה, כי למה ששוב יציעו לאקס לזרוק עליי נעל בטקס הגירושים? וזה למה? רק כי היה לי כבר חבר חדש כשהגענו להתגרש טכנית, למרות שגם שבעלי לשעבר כבר ממש הציע נישואים לאישה החדשה.
הכל היה בהסכמה מלאה, כמובן. שנינו כבר המשכנו הלאה, אבל איזה קטע, בסוף יצא שרק אני הנואפת, והוא? הוא פשוט גבר שיש לו במקרה נעל. מצד שני, לנו לפחות לא היו ילדים.
*
לחברה הגרושה שלי יש ילדים. גם לנשואה. גם לי יש כבר שניים. לא קל להיות אמא במשרה מלאה, אבל כשא' הנשואה מספרת לי כמה היא מקנאה בת' הגרושה, אני משתגעת, כי אם לא טוב לך, לכי. א' שלנו חיה עם בעלה מתוך אינרציה. כשלמדתי פעם פיזיקה נתקלתי בדימוי הבלתי נשכח הזה: כדור קרח שמתגלגל על משטח בזווית של 180 מעלות, תספיק לו רק דחיפה קטנה אחת כדי להתגלגל לנצח, כל עוד לא נוצר חיכוך. גם בין א' לבעלה אין חיכוך! כמעט לא נפגשים. היא עובדת בבקרים, הוא בלילות. היא אוהבת לטייל, הוא כדורגל. יש לה חברות משלה ולו את החבר'ה מהצבא. בשש בבוקר כשהילדה מעירה אותה ומבקשת שוקו, ת' בדיוק נרדמת. אז איך שלא תקנא?
א' היא החברה הכי טובה של ת', שהתגרשה כבר לפני שנה. שנה הייתה שרויה באבל, וא', שטובה בעיתות משבר, התגיייסה לתהליך השיקום. שנת האבל חלפה. עכשיו אפשר לומר שהכל ממש טוף אצל ת'. היא אוהבת להשוויץ בעובדה המטופשת, שהדיכאון גרם לה לאובדן תיאבון וככה חזרה למידות של לפני הלידות.
יופי לה. אצל נשים כמוני גם דפרסיה וגם אופוריה מעודדות צריכת פחמימות. החיים משמינים אותי, בעוד שת' מתהדקת. חזרה גם לעשות פילאטיס. לאחרונה יוצאת כל יומיים לבר אחר, מסיבה אחרת, קוקטייל. כשהילדים לא אצלה, ישנים אצלה כל מיני "ילדים" אחרים. בני 20 (את רצינית?), 26, אפילו כמה ילדים בני 30 שעדיין מחפשים את עצמם בעולם — והופס – מצאו מיטה זוגית ביפו.
ת' שכרה דירה שרואים ממנה את הים, וא' לא מצליחה לפרגן. מרחוק, החיים של ת' נראים כמו התגלמות החופש והנעורים, אבל זה רק למראית עין. כי אני יודעת שת' היא בעצם זאת שבאמת מקנאה בא'.
בחגים האחרונים, למשל, הילדים שלה היו אצל הגרוש ואשתו החדשה, ות' בכתה שבוע שלם. כי מה שווה ראש השנה בלעדיהם? ומה שווה יום כיפור? בעיקר כששני זוגות אופניים בחצר מזכירים לה אותם ואת אידיאל המשפחה שאף פעם לא יחזור להיות אידילי. והיא בכתה כי משהו נשבר שם לתמיד. היא לא הלכה לברים ולא ביקרה ידידים צעירים. הייתה סתם חברה עצובה שלי, מוצלחת מאוד, שמרגישה שנכשלה. למרות שלא היא נכשלה, רק הקשר ביניהם.
*
כולנו יודעות שהתמונה תמיד מורכבת. ת' היא לא רק נערת רוק משוחררת ולא רק אמא שבורת לב, כי הרי אי־אפשר לראות אישה שלמה במבט אחד. א' מקנאה בת', אבל כשאני שואלת: "היית רוצה להתחלף איתה?" היא נבהלת מיד. "אז לכי", אני מתגרה בה. "לאן?" היא שואלת, "טוב לי בבית. אולי רק אקח מאהב...?" "בהצלחה עם המצפון", אני עונה.
א' יודעת שאני צודקת. היא לא באמת מקנאה בת'. "אולי פה טמון הקושי שלך", אני מסבירה לא'. "אתם יחד מגיל 15, אז לא היה לך אף פעם חתן לא נכון, כמו לי, או גבר שאפילו לא ניחשת שמעדיף גברים, כמו שהיה לי, או חבר קנאי מדי, או ליברלי מדי, שגם זה חשוד, ואף אחד לא הציע שיזרקו עלייך נעל בנוכחות רב".
*
והאמת היא שא' לא מקנאה בת', אלא באיך שהחיים שלה מצטיירים מרחוק. למרות שהיא גם הייתה רוצה להיות נערת רוק. אבל תאמינו לי, הייתי תלמידה של ריקי גל, והיא כבר הסבירה לי שאין דבר כזה. גם ת' לגמרי שלמה עם ההחלטה ללכת. הגוף שלה הלך ממנו הרבה אחרי שהלב נדד. הוא לא אהב אותה אף פעם באמת, תמיד העדיף שתהיה כמו אחותה. יותר מבויתת. בשלנית טובה ואכלנית גרועה. אישה שנרדמת בשמונה בערב מול הטלוויזיה. ת' עזבה את בעלה בראש מושפל ועכשיו חוזרת לעצמה בראש מורם. מה שצריך לקרות קרה. אז מה בעצם כל הקטע הזה עם הפנטזיות? איך זה ששלושתנו, עמוק בפנים, עדיין חולמות להיות מרילין מונרו?
גם אני הכי הייתי רוצה להישאר חלום רטוב. לחיות ביחד את החיים האמיתיים ולהרגיש בלתי מושגת. שנועם יפנטז עליי בלילה ועדיין יקום איתי בבוקר. כי יש בנו מהכל, מא' ועד ת'. אבל איך אפשר להיות גם אשתו וגם המאהבת? לחבוש שני כובעים על ראש אחד, בבת אחת? אז אנחנו מנסות לשמור על הגחלת. רוצות שיישאר מאוהב בנו לנצח, אבל בטרנינג... במקרה שלי גם עם חצ'קונים ופלטה חדשה על השיניים.
אז אני לוקחת קצת מזאת וקצת מזאת. נרדמת באולפן שלי, אבל גם במיטה. מבשלת שירים, אבל גם פתיתים. מנסה להיות גם אמא של ילדיו וגם הפנטזיה שלו. האישה עם השליה מחדר הלידה, וגם מרילין מונרו. למרות שלא ממש ברור לי מה כל כך דחוף לנו להוכיח שאנחנו סקסיות כל הזמן. מתי נפסיק כבר להתחפש לחתולות בפורים? יש עוד חיות! ולמה כל הזמן הוא, הוא, הוא? מה עם הרצונות שלי? אולי הפנטזיה צריכה להיות דווקא לשמור על החשק אצלי ולא לעורר אותו אצלו? ואולי בכלל הגיע הזמן שהגברים הם אלה שיעמדו עם החצאית מעל פתח האוורור. שיעשו הם את הפוזות. שיבשלו לנו פתיתים בזמן שאנחנו פוגשות את החבר'ה מהצבא. או לכל הפחות יבחרו בנו להיות נשיאות ארה"ב. אלוהים אדירים! רק לא טראמפ.
