ויש את הבן אדם הזה. מרגיז, מניאק, שאי־אפשר לכעוס עליו. אין דבר מעצבן יותר. מדי כמה זמן הוא צץ בחיי ומזכיר שהוא קיים. אני כמובן מאוד אוהבת אותו. היינו פעם החברים הכי טובים, עד שחטפתי זפטה (מילה מצחיקה, זפטה) והוא שבר את האמון בינינו באופן שחשבתי שאי־אפשר לשקם. אבל כמו שהגוף יודע לפעמים להצמיח עור חדש אחרי כווייה, ככה פתאום מדי כמה זמן גם הוא קופץ לבקר. כאילו לא שרף אותי מעולם. מטייל אצלי בבית, מחבק את הילדים שתמיד יצחקו מהבדיחות שלו. אפילו נועם מחבב ולא מבין למה אני כל כל נסערת. בחור כזה מקסים שלפעמים מתנהג מעט בילדותיות, ביג דיל. לכו תסבירו לאהובי התמים כרוניקה של אכזבה ידועה מראש. הרי בקרוב ההוא שוב ישפוך עליי סיר עם מים רותחים. די, אין כוח יותר לסלוח!

לאחרונה נשבר השיא. הוא בטח ראה בפייסבוק שאני נמצאת עם החברה המשותפת שלנו במסעדה. בטח בגלל זה דאג להתקשר אליה פתאום. כדי להיכנס לי שוב למחשבות. או שאלה שוב רק פרנויות?

בערב הזמנתי אותו אלינו לארוחת ערב. הצליח לו, אם לזה התכוון. פעם בילדות אהבתי אותו. לברוח מגיל 37 אל מה שפעם היינו. הגעגועים הכי גדולים הם אלה של אדם לעצמו, כפי שהיה. את זה לא אני כתבתי. המשפט הגאוני הזה הופיע על פתק קטן שהבת של יהודה עמיחי מצאה אצלו תחוב באיזו מגירה והראתה לי פעם, מזמן. אז, כשעוד לא ידעתי שיום אחד יהיו לי ילדים שאוהב יותר מאת עצמי. שאחווה אובדן מרסק. שאתמודד עם שכול, פחדים, אכזבות. גם ממנו.

מי היה מאמין שיום אחד, בשנת 2016, אגור מחוץ לתל־אביב עם המשפחה שלי ונגדל שלושה ארנבונים ועץ גויאבות? שתרנגול יפריע לי להקליט טייק שירה בשלוש בבוקר??? תרנגול? אז, לא הייתי יכולה להאמין שיום אחד לא אאמין למילה שיוצאת לו מהפה. לא התרנגול, הגבר השני.

עם השנים קיבלתי לפתח ביתי ארגזים של סיבות טובות לא לבטוח בו שוב. הוכחות חותכות שהוא מוכר אותי בזול. בשביל להשכיב בחורה למשל, או בשביל סתם למצוא חן בעיני חברים חדשים. לא אחת מכר את הפרטיות שלי כמו שאלטע־זאכן מוכר ענתיקה. מה שמכאיב זה שבאמת אכפת לי ממנו. שהוא כמו ציפור פצועה בעיניי, אפילו בזמן שהוא טורף אותי. שרק אני יודעת מה עבר בחיים, וכמה סיבות טובות יש לו להיות רע. תגידו אתם, זה לא תסמונת סטוקהולם?

זה בן אדם שממס את הלב. כל כך קשוב לכל אחד, אדיב, מלא הערצה לאנשים מבוגרים, מאוהב בהם, סקרן, תמיד מקשיב לזיכרונות נוסטלגיים בעיניים נוצצות כאלה, וגם מתנדב במד"א, ואפילו מגדל כלב עיוור, ממש קלישאה מהלכת. לך שנא אותו עכשיו!

בסוף הוא בא כמו השמש באיסלנד, אחרי ימים ארוכים שחיכינו לאור. הביא איתו יין. חצי ארגז! נדיב, הבן זונה. החמיא לבעל הבית. "הדבש הכי טעים שאכלתי. מה זה? אתה בנית את השולחן הענקי הזה? איזה גבר מצאת לך... תאמיני לי", כאלה דברים. מעצבנים ונחמדים.

ושוב נזפו בי אחרי שהלך: "מה יש לך את, כזה מקסים. חבל שלא בא יותר". שוב התביישתי. אני הרי אף פעם לא סומכת על עצמי וחיה בספק נצחי שטעיתי (למרות שאני תמיד צודקת!) רגש אשמה פולני שכזה. למחרת כתבתי לו כמה נעים היה שבא. שאני מצטערת על אובדן הקשר, ובוא נעשה את זה שוב. והוא באמת עשה זאת שוב והתעלם מההודעות ששלחתי. גם מהשיחות שהגיעו בהמשך. גם כשכבר הרשיתי לעצמי לרמוז לו שאולי אני אוכלת סרטים, שלא לומר חלילה מתחילה להיעלב.

האשמתי את עצמי ברגשנות יתר. בהשתפכות. בהיעדר פאסון כי שבועיים חלפו והוא ענה להודעתי העשירית במילה, ואפילו קצרה.

לפעמים אני חושבת שזה בגלל שהוא גבר־גבר. שלמרות כל האפלטוניות יש לזוגיות כזאת כללים. תמיד הוא יכאיב לך קצת. יגרום לך לאהוב אותו טיפה יותר, כי עמוק בפנים הוא שונא את עצמו, כי בגיבוש של הסיירת לימדו אותו לא להישבר בחיים תחת לחץ בחקירה.

עזב את הפאקינג חברה שלו, רק בגלל שנעלבה! הכעיס אותו שהיא כועסת. ותאמינו לי, שכשהוא יתאר לכם את פרטי המקרה האבסורדי הזה, אתם אשכרה תשתכנעו שהוא צודק! עד כדי כך הבן אדם הזה בלתי נסבל. אינטליגנטי בטירוף, או אולי סתם מטורף. ויש לו תחביב אחד בלתי נסבל — לבקש סליחה.

אוף.

אצלו יום כיפור בא כמעט כל יום. פתאום מסביר לנו, לחברים, לי, לאישה שלו, לא חשוב למי, שהוא לא באמת מתכוון. פשוט מתפלק לו. תמיד נותן הסבר נורא נוגע ללב, שבגללו גם תמיד סולחים לו כולם.

ככה זה. תמיד יהיה לי אכפת מאחותי, לא חשוב כמה רע תתייחס אליי. אהבה אמיתית שעשויה מחומרים נפיצים. גם באהבה טהורה יש כאב. כמו שכואב לאהוב ילד. אז אני אוהבת אותו קצת כמו אמא, קצת כמו אחות וכמו האויב עצמו.

אויב שישמיד לי את השקט. שצריך להימנע מכל מגע איתו. מדובר הרי בקשר לא בריא, כבר עדיף לאכול שקית של מונוסודיום גלוטמט לארוחת בוקר! ואיך זה שתמיד אני שואלת מה שלומו, ואיך אף פעם בחיים לא אכפת לו באמת מה קורה איתי? ואיך הוא מזייף אכפתיות, ברמות משחק של גילה אלמגור? ואיך לעזאזל קרה שהלילה לא ישנתי כי דאגתי בגלל משהו שסיפר לי, בסוד?

בבוקר קמתי והבטחתי לעצמי שלא אבדוק איך היה לו, מה שהיה לו בסוד, כי הוא בטוח יאכזב אותי. ובכל זאת בדקתי. והוא היה כרגיל. מאכזב. עצוב ומבוהל. חסר אמפתיה לחלוטין ומעורר צונאמי של רגשות.

חבר ילדות שלי. ואולי זאת הילדות שאותה אני אוהבת? שאליה אני כל כך כמהה? אולי זה בכלל לא הוא? אולי התשובה נמצאת בגוף הטור? כבר מיותר להכחיש את האהבה הזאת. כי יש פה שמונה מאות ושבעים מילים, מול מילה אחת שלי. כנראה אחזור לכלא. כנראה אני לא באמת רוצה להשתחרר.

agvaniot@gmail.com