הכימיקל בראדרס: מתקפה כימית מופלאה
לא לקח הרבה זמן עד שהקהל הישראלי התמסר לחלוטין לצמד האלקטרוני שהביא עמו מסע מסחרר בין אינספור ז'אנרים מוזיקליים. בעזרת הפקה שמתקיפה את כל החושים, עטפו הכימיקל בראדרס את הקהל בגני התערוכה בווידאו, עשן ומורשת מוזיקלית שנשארה רלוונטית הרבה אחרי הניינטיז
אני אוהב לשמוע מוזיקה לפני שאני נרדם. בשניות הקסומות האלו, במעבר שבין ערות לשינה, הדמיון שכבר מתחיל להטעין חומרים מהכונן הקשיח של התת-מודע לקראת בואם של החלומות, משרבט עבורי דימויים ויזואליים סוריאליסטיים המתכתבים עם הצלילים הבוקעים מהאוזניות. החוויה המוזיקלית כולה הופכת למוחשית ולעוצמתית הרבה יותר. לו רק היה אפשר לחוות את השניות הספורות האלו על פני קצת יותר משעה וחצי.
ואז עלו הכימיקל בראדרס לבמה. ברוכים הבאים למופע.
כוחה של הופעה מוזיקלית טובה, כמו זו שהתקיימה אמש (שבת) בגני התערוכה בתל אביב, ובפרט במוזיקה אלקטרונית, היא ביכולתה לנתק את המאזין מהמקום והזמן בו הוא נמצא ולשגר אותו אל מימד אחר, ספרה שבה חוקי המציאות בטלים, והמוזיקה והפירוטכניקה המתלווה אליה הן שנותנות את הטון ומכתיבות את הסדר.
עוד ביקורות הופעות בערוץ המוזיקה של ynet:
ארמין וואן ביורן: כמו מיומנה על ספידים
איחוד תמוז: שואו שצעירים יכולים ללמוד ממנו
ריקי מרטין: נתן שואו, ושכח את הלהיטים בבית
באמצעות שלל אמצעים טכניים כמו תאורה מתוחכמת, לייזרים, עשן, וידאו ארט אחוז תזזית, רובוטים מרחפים, בלוני ענק שנזרקו אל הקהל ובעיקר מוזיקה מצוינת, הכימיקל בראדרס שאבו את האלפים אל תוך מאורת הארנב ומשם הובילו אותם למסע מהפנט בעולמם היצירתי עמוס ההשראה והדמיון. את אותם האימג'ים צבעוניים שבאמצעות המוזיקה מככבים בדמיוני רגע לפני השינה, הכימיקל בראדרס ציירו לנגד עיניי על הבמה.
כבר יותר מ-20 שנה שאד סימונס וטום רולנדס מרימים בליינים ברחבי העולם. הם היו שם בניינטיז לצד אמנים אחרים שזוהו עם מוזיקת הביג-ביט דוגמת הפרודיג'י או פט בוי סלים ובניגוד אליהם נותרו רלוונטיים גם אחרי שהילדודס אוויצ'י, סקרילקס ודומיהם, הביאו את בשורת ה-EDM לארה"ב.
האקט החי של הכימיקל בראדרס עוטף את הרפרטואר המוזיקלי העשיר שצברו מאז אלבומם הראשון, "Exit Planet Dust" מ-1995 ועד היום באריזה נוצצת ומלאת קישוטים. עוד לפני שמתחילה ההתקפה הכימית, מי שאמון על החימום, צמד המאש-אפים הבלגי הנהדר, 2ManyDjs, מספק הכנה הולמת לעתיד לבוא. חמושים בחליפות תואמות, טו מאני די.ג'ייס סיפקו סט אלגנטי שהתיך את הביסטי בויז עם טיים אימפלה בתוך סלט של ביטים שבורים, וסיימו במחווה מתבקשת ללאונרד כהן המנוח.
חרף האהבה הרבה שמקרין הקהל הישראלי כלפי הכימיקל בראדרס, האינטראקציה מצד סימונס ורולנדס מסתכמת במספר סימוני ידיים. האמת, למי יש זמן לעצור ולשוחח בזמן שרכבת ההרים המסחררת הזו דוהרת? בכלל, ברגעי השיא נשכחת מעורבותם של ידי האדם במופע. לפרקים נדמה כאילו כל הטוב הזה נחת עלינו מעולם אחר. כשאורות הלייזר הירוקים תוחמים את סימונס ורולנדס וסוגרים עליהם במה שמזכיר סצנת חטיפת חוצנים מסרטים, החשד רק מתחזק.
90 הדקות פלוס-מינוס של ההופעה כוללות את רוב החשודים המיידיים, קטעים מכוננים של אומת הרייב כמו "Chemical Beats" ,"Out Of Control" ו-"Setting Sun", לצד קטעים חדשים יותר כמו "Sometimes I Feel So Deserted" ו-"Go" המצוינים מהאלבום האחרון, "Born in the Echoes".
המופע נחתם עם "Block Rockin' Beats", עוד להיט ענק שפותח את אלבומם המצוין מ-1998,"Dig Your Own Hole". כמו בהרבה קטעים אחרים במופע, גם כאן הכימיקל לא חוששים לבצע מניפולציות, להרים קצת את הפיץ' ולהוריד. את הסיום של הקטע המפורסם הם מותחים עד הקצה, כמו גיטריסט שפורט את עצמו למוות בסיום סולו ארוך, ואז הצבע הלבן משתלט על המסך ומעיר אותנו בבת אחת מסוחררים ומבולבלים. סימונס ורולנדס מודים לקהל בעוד כמה מחוות ידיים ויורדים. הדרן כבר לא יהיה כאן, מחלום כזה אפשר להתעורר רק פעם אחת.
