נגיעה אחת רכה: שרים לזכרו של עלי מוהר

קשה לקרוא ל"הרצינות היא ממני והלאה", המופע החגיגי של פסטיבל הפסנתר בציון עשור למותו של עלי מוהר, מופע. מדובר באירוע תרבות לכל דבר ועניין. המיקום - היכל התרבות בתל אביב, שהיה מלא מפה לפה בצהרי שישי. הקהל - אנשי תרבות ורוח, צעירים וזקנים, וההרכב - הנחיה נהדרת של מודי בר-און, שהקריא מטוריו של מוהר "מהנעשה בעירנו", ועיבודים משובחים של איתמר גרוס עם הרכב נגנים נפלא וקאסט הזמרים שעשה את שלו.

אבי קושניר, איתי פרל, איתי צידון, אנסמבל קורל, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר, גידי גוב, דנה עדיני, יהודית רביץ, יוני רכטר, נורית גלרון, רוני אלטר ורועי בר-נתן עלו בזה אחר זה והביאו חוויה סוחפת ומרגשת, עוד יותר משהייתה לפני חמש שנים, במופע ההוא לזכרו של מוהר.

יהודית רביץ. עדיין מתרגשים עם השירים (צילום: אבי מועלם)

גידי גוב מצטרף למחווה(צילום: אבי מועלם)

עוד ביקורות הופעות במדור המוזיקה של ynet:

ארמין וואן ביורן: כמו מיומנה על ספידים

איחוד תמוז: שואו שצעירים יכולים ללמוד ממנו

ריקי מרטין: נתן שואו, ושכח את הלהיטים בבית

הפעם לא ארחיב על השירים כי לבחון כל שיר לגופו יהיה מוזר. כולם היו טובים, כולם התחברו ללהקה הנהדרת שליוותה אותם ולמילים הכה מלטפות של מוהר, עם הלחנים הנעימים - בעיקר של רכטר. בעיקר, לא ארחיב כי היה משהו אחר באירוע, הייתה פה אבן זיכרון, נוסטלגיה במיטבה לכל מי שביקר אי פעם בתל אביב. לרגעים נדמה היה שמוהר עצמו, בחינניותו, עומד ומקריא את טוריו השנונים כל כך. היה הגעגוע למה שהיה, ההתפעלות ממה שקורה והפחד, לעתים, ממה שצפוי לקרות.

יוני רכטר. החבר הטוב שהיה אמון על מרבית הלחנים(צילום: אבי מועלם)

גם קטעי הווידאו עם מוהר עזרו לקהל היכנס לאווירה ולגעגוע העז לגאות - געגוע למה שהיה ואינו עוד, למי שהיינו פעם, בין אם בגופנו ובין אם בליבנו ומחשבותינו - תל אביב הפשוטה, הליכה לאורך השדרה, יחפים על חוף הים או עם אבא והארטיק בשבת בבוקר.

לא רק מי שגדל בתל אביב של פעם התחבר לאווירה הקסומה, אלא כל מי שרוצה לאהוב את פשטות הדברים, "כי זה כל מה שיש". ומה באמת מבקש בן-אדם על פי מוהר? את אותם הרגעים הקסומים של ליטוף ב"נגיעה אחת רכה", "איתה כמו תמיד, אין עבר ואין עתיד", כשנפגשים איתה שוב, "משהו בך יאמר לך המשך בדרכך", ברגע קצת קשה וכמובן - "אמרו לו שהחולצה האדומה זאת לא מציאה"', אבל מוהר התעקש מדי שבוע בטורו "מהנעשה בעירנו", שהפועל תפרק אותם רק 0:1 קטן.

נורית גלרון. אמרה את החשוב מכל(צילום: אבי מועלם)

האמנים הצעירים היו נפלאים - במיוחד רוני אלטר שהרהיבה בקולה. אבל ההיי-לייט היה דווקא המבוגרים שבחבורה, שתרמו לחוויה של "הנה, יש פה משהו שעדיין יכול להתקיים, אז בואו נהנה ממנו. מהר לפני שייגמר".

 

את החשוב מכל אמרה נורית גלרון כשפנתה לראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, שישב בקהל: "לא הגיעה העת שיהיה רחוב על שם עלי מוהר?". ואכן, האם מישהו שמסמל את הדברים הטובים האלו, את חינה של העיר הזו, את תמימות הנעורים ששובבה בו גם בבגרותו, לא ראוי שייקרא רחוב על שמו בעיר שכה אהב?

 

אבי קושניר(צילום: אבי מועלם)

זה ריקוד הירח? אלון אולארצ'יק ודנה עדיני(צילום: אבי מועלם)

גוב ורביץ(צילום: אבי מועלם)

(צילום: אבי מועלם)

כולנו ביחד עכשיו(צילום: אבי מועלם)