הלוואי שיכולתי למחוק את הזיכרון הכואב
מה אם הייתם יכולים למחוק בקלות חלקים מהזיכרון? טראומות ילדות, מערכות יחסים הרסניות ופרידות כואבות למיניהן. האם הייתם בוחרים לעשות את "ניתוח המוח" הזה ולהשיל אשכול זיכרון צורב מתודעתכם? חמוטל לוי לשם על הסיפור של לרה ועל הדרך שלה להשתחרר מהעבר מבלי להגיע לחדר הניתוח
"הלוואי שיכולתי למחוק את החלק הזה מהזיכרון שלי!", מכריזה לרה ליושבות המעגל הקבוצתי שלנו. "פתאום אני קולטת עד כמה מערכת היחסים והפרידה מנועם השאירו אותי שבורה. כמעט כל צעד שאני עושה, ויותר נכון - לא עושה היום, ממחזר את רכיב הכאב שהותירה בי החוויה ההיא".
מה אם הייתם יכולים למחוק בקלות חלקים מהזיכרון? טראומות ילדות, מערכות יחסים הרסניות ופרידות כואבות למיניהן. האם הייתם בוחרים לעשות את "ניתוח המוח" הזה ולהשיל אשכול זיכרון צורב מתודעתכם? האם זה באמת היה מאפשר לכם לנוע במהירות ובחופשיות רבה יותר לעבר הצלחות שאתם רוצים בהן בזוגיות או בקריירה?
השאלות הללו מן הסתם מורכבות, והתשובות אפילו יותר. בעיני ישנן חוויות שעדיף אילו לא היו קורות בכלל, ועדיין כנראה שברגע האמת, ממש לפני "ניתוח ההסרה", רובנו היינו מבינים שהיינו שככלות הכל, זהו חלק מסיפור חיינו, ובתוך כל הכאב הגדול הזה מקופלים להם גם רגעים משמעותיים שעיצבו אותנו ואת זהותנו, לטוב ולרע.
האמירה של לרה בקבוצה הדהדה בכולנו. אפשר היה לראות כיצד כולן שקעו פנימה והחלו "לגגל" בעברן אחר פרקים ורגעים שהן היו מעדיפות למחוק מהזיכרון. אך מכיוון שעדיין לא יצאה לשוק אותה גלולה שבאמת תמחק באופן כירורגי ו"נקי" חוויות ספציפיות ותוציא אותן מהסיסטם שלנו, כל שנשאר הוא להבין איך חיים עם הזכרונות הללו, וכיצד לא נותנים להם להתערבב לנו בהווה, ועל ידי כך לשכתב ולמחזר את התקיעות גם בעתיד.
עבור לרה, השיתוף של הרצון למחוק את הזיכרון מנועם, סימן את תחילתו של השחרור מכבליו. עד לאותו רגע אפשר היה להגדיר את נוכחותה של לרה בקבוצה ככזאת שדומה לפרח קיר יפה. היא כמעט ולא דיברה, פניה היו חתומות רוב הזמן ואני תהיתי לעצמי מתי האישה המעניינת והכובשת שפגשתי תופיע. היה לי ברור שמה שקורה הוא תוצאה ישירה של הקולות שרצו לה בראש מאותו זיכרון כואב.
בפרידה נועם הטיח בה עד כמה היא לא מעניינת וחכמה, וזה פגש זיכרון ישן יותר מילדותה בה אחיה היה חוזר ואומר לה שעדיף שהיא תשתוק. הקולות הללו גרמו לה לחשוב כל פעם שרצתה לומר משהו, וגרוע מכך - לשפוט ולכתוש את עצמה עד דק אחרי שכבר העזה לדבר.
ההתנהלות הפאסיבית והמרוחקת בתחילת התהליך הקבוצתי הייתה עבורה שיקוף מפתיע ולא צפוי של דפוס התנהגותי שקרה לה ב"עולם האמיתי" מול גברים שהכירה. גם בזירת הדייטים בגלל הפחד להתגלות כ"לא מספיק מעניינת", היא הביאה את עצמה במסורה, לא הראתה שהיא מעוניינת וגרמה לבחור לבלבול וריחוק.
ההזדמנות החדשה של לרה
לכולנו יש דפוסי כניסה לקשר, בין אם זה להיות "all in" מההתחלה ולהתמסר בקלות, ועד ללבדוק ולהישמר עד שזה מרגיש לנו מספיק בטוח כדי להיכנס. לכל מנגנון פנימי שכזה יכולים להיות יתרונות, אבל כמו במקרה של לרה, זהו בדיוק המנגנון שבאופן פרדוקסלי מונע ממנה את מה שהיא הכי רוצה. ההזדמנות של לרה להשתנות התבהרה ברגע שראתה כיצד היא פועלת באופן דומה גם במקומות שאינם רומנטיים, כמו בקבוצה למשל. אך כדי שלרה באמת תוכל לשים את העבר מאחוריה ולשנות את האופן שבו היא מתחילה קשרים חדשים, היא נדרשה להשתנות.
כך, בכל מפגש עודדתי אותה להתעמת באומץ עם ה"מה יגידו" ולאפשר לעצמה לשאול, להגיד, להגיב וחשוב מכל - לשתף במה שקרה שם, בפרידה. לרה החלה לחלוק עם הקבוצה את הבושה להתגלות כ"לא מספיק חכמה", והבינה שהשד פחות נורא משחשבה. היא שחררה אבן רחיים שסחבה על צווארה כל כך הרבה שנים, ומשהו בתגובות של הבנות במעגל נתן לה ערמות של כוח כדי לראות את עצמה אחרת. לרה הצליחה לשנות לזיכרון את המיקום - ממדף סרטי האימה למדף של "היה וטוב שהיה", מה שהנמיך את הקולות מהעבר, ואפשר לה להיכנס אחרת לקשר, הפעם כשהיא בוטחת ומתקשרת מאי פעם.
הכותבת מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
