לקרוא את טראמפ

הילרי קלינטון תסיים את הבחירות ביתרון של יותר ממיליון קולות על דונלד טראמפ, וזה כמובן משנה מעט מאוד כי במדינות המכריעות היא הפסידה. ובחישוב מדויק: הפער בינה לבין ניצחון בהן (פנסילבניה, מישיגן וויסקונסין לדוגמה) עמד על כ-100 אלף קולות. כמו כמה שכונות בראשון לציון.

עוד דעות ב-ynet:

משהו עובד נכון בשיטת הבחירות בארה"ב

נגמרו התירוצים, עכשיו בונים ביו"ש

הברקזיט של העיתונות מהאמת

טראמפ לא הביא גל של התלהבות לקלפיות. הוא קיבל אותם קולות, פחות או יותר, כמו מיט רומני. אבל קלינטון לא הצליחה לגייס את הדמוקרטים במדינות הכחולות כדי להציל אותה. לא את רובם. יש הרבה גרסאות להפסד של קלינטון. גרסה אחת מייחסת אותו – כפי שהיא עצמה אמרה – להצהרת ראש ה-FBI. זה נשמע פרוזאי, אבל כמי שדפק על דלתות בפרברי פילדלפיה אני יכול להעיד על מידת התיעוב של מעמד הביניים האמריקני לקלינטון גם על סמך פרשיית האימיילים.

100 אלף קולות זה גרגר אבק באמריקה, וכן, הצהרתו הדרמטית של ראש ה-FBI שלטה בכותרות וייתכן שהטתה את התוצאה. אלא שיש משהו אנקדוטלי מדי בתפיסה הזו: הרי קלינטון לא רק הפסידה במדינות הכחולות, היא לא הצליחה לנצח באף אחת מהמתנדנדות האחרות (לבד מנבאדה). דרוש, אם כך, הסבר רחב יותר.

אחד כזה מדבר על מצוקת מעמד הביניים ואובדן הביטחון התעסוקתי במדינות התעשייתיות הגדולות. כל מי שראה את דטרויט המחלידה ואת מכרות הפחם הסגורים בפנסילבניה יודע שיש טעם בטיעון הזה. אבל מי שקונה את ההסבר כעניין מוחלט מתעלם מכמה עובדות, והראשונה שבהן היא שהשכבות המוחלשות בחברה האמריקנית – אלה שמרוויחות עד 30 אלף דולר בשנה – הצביעו לקלינטון. ועוד משהו: דווקא באזורים שבהם הייתה פחות אבטלה בהשוואה ל-2012 הצביעו בשיעורים גבוהים יותר לטראמפ.

אין ספק שהמרד בגלובליזציה והמחאה על אובדן תעסוקה בטוחה הם עניין קריטי כדי להבין את קריסת ויסקונסין ומישיגן. אבל זו התעלמות מאלמנט חשוב שקשור בטראמפ – חוסר התקינות שלו. אני במכוון לא משתמש בביטוי "תקינות פוליטית", כי טראמפ איננו נעדר תקינות פוליטית אלא תקינות בכלל. זו איננה "התחשבות בנשים" – להימנע מלומר עליהן דברים מבזים או לספר שהוא מבצע בהן מעשים בהפתעה ללא הסכמה. תקינות פוליטית היא להשתמש במילה "מיז" במקום "מיסיס" כדי לא להניח הנחות על מצבה האישי (נשואה, רווקה וכולי). תקינות בכלל היא להימנע מלהגיד בראיון שנשים עם חזה קטן "לא יכולות לקבל אצלי 10", אם לצטט את יורשו בבית הלבן של אברהם לינקולן.

טראמפ היה המועמד שהשמיד את התקינות והתקינות הפוליטית כלפי מיעוטים ונשים, והזווית הזו של אישיותו הפוליטית אינה פחות חשובה מהאכזבה הכלכלית מהסכמי הסחר. בתמצית, הוא שידר מסר מכוון של אדם שלא עושה חשבון, שמשיב ללבנים – ובפרט לגברים לבנים – את תחושת הבעלות על ארצם. אפשר לשאול למה בכלל חשוב להבין מדוע הוא ניצח. זה חשוב בעיקר לדמוקרטים. כי אם הם לא יבינו את טראמפ, הם יפסידו שוב למפלגה הטראמפיסטית, לשעבר הרפובליקנית.

הם, לדוגמה, שוקלים כעת למנות חבר קונגרס ממינסוטה, מקורב לסנדרס, לשעבר חבר באומת האיסלאם של לואיס פראחן, כיו"ר המפלגה משום שהוא מייצג משפחות עובדות ונחשב בעיניהם ל"אמריקה החדשה". בחירה בו היא הימור שהבחירות הוכרעו בגלל אי-התגייסות המיעוטים והאי-התחברות של הבוחרים לאג'נדה הכלכלית של קלינטון; אבל היא גם החלטה מודעת ללכת לרדיקליות משמאל כתרופה לרדיקליות של טראמפ.

הבחירה הופכת חשובה יותר לאור התנהלות טראמפ. מאז הבחירות הספיק הנשיא הנבחר לתקוף כמה פעמים את התקשורת והמפגינים נגדו, אחרי שהוא קרא לאחדות ושיבח את אובמה וקלינטון. יש פה סממנים המוכרים היטב לציבור הישראלי של אפשרות למלחמת תרבות מתמדת בין "האליטות" – ימין ושמאל – לבין הנשיא ותומכיו. בסופו של דבר, מנהיגות שמובילה מלחמת זהויות יכולה להשתמש בשסעים כדי לשלוט זמן רב. מי כמונו יודע.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ בערוץ 10