ליהוק קטלני - הבחירות הכי תמוהות של הוליווד

ג'ק Midget - כשטום קרוז שיחק בלונדיני בגובה 1.95

דמות: ג'ק ריצ'ר, אותו יצר הסופר לי צ'יילד, הוא רס"ן במיל' בצבא האמריקאי שבגדול נודד ברחבי המדינה, פותר פשעים ונלחם ברעים. מדובר בבחור קשוח, בלונדיני, 1.95 מטר גובה ומשורג שרירים, אז סורו נא לסעיף הבא כדי להבין את גודל האבסורד.

ליהוק: טום קרוז, שרירי אמנם אבל 1.70 מטר בלחץ, עם שיער חום ושיניים לבנות מדי, אבל זה לא קשור. זה סתם קריפי.

עבד או לא עבד: עם רווחים של 218 מיליון דולר על תקציב צנוע של 60 מיליון, "ג'ק ריצ'ר" הוכיח שהשוני הפיזי הבולט בין גיבור האקשן המגודל והסיינטולוג הגמד לא הפריע לקהל לקנות את הדיל. מצד שני, הסרט השני בסדרה, "ג'ק ריצ'ר: אין דרך חזרה", הרוויח כ-100 מיליון דולר פחות מקודמו, נכון לעכשיו. האם החלק השלישי בסדרה הקולנועית צריך לזכות בשם "ג'ק ריצ'ר: אל תחזור"?

בודהה האטום - קיאנו ריבס בתפקיד נסיך נפאלי שהמציא את הבודהיזם

סרט: "בודהה הקטן" (1993), עוד הוכחה לכך שאדם – במקרה הזה ברנרדו ברטולוצ'י, במאי דגול שאחראי בעברו ליצירות מופת ("הקונפורמיסט") וסתם סרטים אדירים ("הקיסר האחרון") – צריך לדעת מתי לפרוש.

דמות: סידהארתה, הידוע בכינויו בודהה, נסיך נפאלי מפונק מהמאה ה-6 לפנה"ס שפרש מחיי הפאר שלו, החל לנדוד ברחבי הודו כדי ללמוד אודות הסבל במטרה להשתחרר ממנו, ולהפוך לגיבור של ריצ'רד גיר אלפי שנים לאחר מכן.

ליהוק: קיאנו ריבס, שחקן שבעיניו המזוגגות ברטולוצ'י כנראה חשב שהוא רואה איזה זן, משהו מואר שמתאים לנושא סרטו. אבל לא, ברנרדו, זהו לא זן, אלא שילוב מוצלח במיוחד של גאנג'ה והיעדר כישרון משחק.

עבד או לא עבד: "בודהה הקטן" היה כישלון מסחרי בולט, ולצד כמה ביקורות סבירות חטף גם על הראש, הרבה בגלל החלטת הליהוק המטופשת הזו שהציבה את ריבס בתור נסיך נפאלי קדום ודרדרה את כל העניין למחוזות הבדיחה. באופן לחלוטין לא מוצדק, במועמדות לפרס בטקס פרסי הראזי של אותה השנה – הפרסים לסרטים הכי גרועים – זכה דווקא הזמר כריס אייזק, ששיחק גם הוא בסרט. ואולי דווקא המלהקים הם שצריכים היו לזכות בכבוד?

נצח של טעויות - צרפתי מלוהק כסקוטי וסקוטי כמצרי עם שם ספרדי 

סרט: "איש הנצח" (1986), קלאסיקת הטראש-פנטזיה מהאייטיז אשר רק לפני כמה גיליונות כינינו: "סרט גרוע, מופרז, מטופש, מגוחך, מופרך מעבר לדמיון". אחלה סרט, אגב.

דמויות: קונור מקלאוד, לוחם סקוטי עז-נפש המגלה שהוא בן אלמוות בעזרתו האדיבה של אחד חואן סנצ'ז ווילה-לובוס רמירז, בן אלמוות אחר החונך אותו בהלכות בני האלמוות. אגב, זה די פשוט, הלכות בני האלמוות: ערוף לבני האלמוות האחרים את הראש לפני שיערפו את שלך, קפיש? יופי. בן אלמוות טוב.

ליהוק: ההחלטה הפסיכוטית הראשונה של במאי הסרט ראסל מלקאהי ומלהקיו הייתה לשבץ את כריסטופר למברט – צרפתי דל הבעה ומוגבל יכולות שלאורך כל הקריירה שלו לא הצליח לסגל לעצמו מבטא מלבד זה הצרפתי המוזר שלו – כלוחם סקוטי. ההחלטה הפסיכוטית השנייה שלהם – מוטרפת אף מהראשונה – הייתה ללהק את שון קונרי הסקוטי בתפקיד של בן אלמוות מצרי שנקרא טאק-נה, לפני שזכה בשמו הספרדי הארוך. אז רגע, מה היה לנו, צרפתי כסקוטי וסקוטי כמצרי, כשלפחות אחד מהם הוא מהשחקנים הגרועים של דורו? נהדר. עד כמה היה הקריסטל מת' נפוץ בהוליווד של 1986?

עבד או לא עבד: איכשהו, כנגד כל הסיכויים והמבטאים, ולמרות שבאופן אובייקטיבי מדובר בסרט דרעק, "איש הנצח" מצא לעצמו את הקהל שלו (בעיקר כשיצא בווידאו), הפך ללהיט קאלט וייסד פרנצ'ייז משגשג. תחת הנסיבות, החלטות הליהוק הפסיכיות שלו מהוות חלק מסוד קסמו המפוקפק. ובכל זאת, כש"איש הנצח: הזירוז" יצא ב-1991 – כשהוא סותר את נקודת המוצא העלילתית העיקרית של קודמו, מחזיר את דמותו של קונרי לחיים, מזקין את דמותו של למברט (הם לא אמורים להיות אנשי נצח?) והופך לאחד מהסרטים המושמצים בהיסטוריה – זה כבר היה טיפה'לה טו מאץ'.

אפלה יפהפייה - כשהית' לדג'ר נבחר לשחק את הג'וקר, והתחיל את הנפילה הגדולה

סרט: "האביר האפל" (2008) של כריסטופר נולאן, שלנצח ייזכר בתור סרט הבאטמן שמחה סופית את בושות הבאטמנים של הבמאי ג'ואל שומאכר. חליפת הפטמות של ג'ורג' קלוני ב"באטמן ורובין" – לא נשכח ולא נסלח.

דמות: הג'וקר, האנטגוניסט הבכיר של באטמן, שכבר זכה לגלגול קולנועי קודם ומוצלח לחלוטין ב"באטמן" של טים ברטון מ-1989, שם גולם בידי ג'ק ניקולסון – שחקן שפשוט נולד לתפקיד.

ליהוק: הית' לדג'ר, חתיכי אוסטרלי שעד ל"האביר האפל" לא הותיר חותם יוצא דופן על עולם הקולנוע. תחילה, לדג'ר התפרסם בסרטי נעורים כמו "10 דברים שאני שונא אצלך" ו"סיפורו של אביר", אחר כך הרשים ב"נשף המפלצות", ואז די הפציץ ב"הר ברוקבק". אבל שום דבר בקריירה הנבנית הזו לא ממש רמז על משהו שמצדיק ליהוק לתפקיד האיקוני של הג'וקר, שבעבר, כאמור, נחת בידיו של ניקולסון, אגדה מהלכת.

עבד או לא עבד: אין יותר 'עבד' מזה. לדג'ר נכנס בכל נפשו, גופו ומאודו לדמותו של הג'וקר הריאליסטי, האנרכיסטי והמפחידיסטי שבראו נולאן והתסריטאים – אחיו ג'ונתן נולאן ודיוויד ס.גויר – להבדיל מזה הקאמפי יותר שגילם ניקולסון. התוצאה הציתה אש על מסך הקולנוע, העיפה את "האביר האפל" – סרט קומיקס רחוק ממושלם, אם תוציאו ממנו את הג'וקר של לדג'ר - כמה דרגות קדימה, ובראה דמות שנכנסה באופן מיידי לפנתיאון של הנבלים הגדולים בתולדות הז'אנר – ובכלל, הקולנוע. התפיסה הרווחת היא שהאינטנסיביות והאפלה שבתפקיד הזינו את שדיו הפנימיים של לדג'ר, כשמת ממנת יתר של משככי-כאבים כש"האביר האפל" עוד היה בתהליכי עריכה. אנחנו אולי קיבלנו נבל קולנועי לדורות, אבל הוא שילם בסוף את המחיר.

אלכסנדר חולה אהבה - אנג'לינה ג'ולי כאמא של קולין פארל

סרט: "אלכסנדר" (2004), שגרם לאנשים לחשוב: "אוי לא, אוליבר סטון איבד את זה" עוד לפני שהם צפו ב"וול סטריט 2: הכסף מדבר" שיצא 4 שנים אחר כך. חחח.

דמויות: אלכסנדר מוקדון, הידוע בכינויו אלכסנדר הגדול, הידוע בכינויו "בנים, בנות, מה זה משנה? סקס זה סקס, לא?", וגם אמא שלו – אולימפיאס – שבטח אמרה לו מתישהו: "זה באמת לא משנה, אלכס כפרה, רק תזכור להשתמש בקונדום". כי בימי קדם, כידוע, עשו קונדומים מדופן הקיבה של כבשים. או שלא.

ליהוק: קולין פארל כאלכסנדר, אנג'לינה ג'ולי כאולימפיאס. עזבו לרגע את זה שהם שניהם אנשים לבנים להחריד שנשכרו לגלם מוקדונים ים-תיכוניים צרובי-שמש, והתרכזו בזה שג'ולי מבוגרת מפארל ב-11 חודשים בלבד. אלוהים ישמור, איזו לידה כואבת זו בטח הייתה.

עבד או לא עבד: "לא עבד" יהיה אנדרסטייטמנט לפרצוף, אם כי לזכותם של פארל וג'ולי אפשר לקבוע שכל כך הרבה דברים אחרים לא עבדו בסרט של סטון, כך שאיכשהו תרומתם לממותה הקולנועית המקרטעת הזו מתאזנת קמעה. אבל רק קמעה, כי הקופות אומנם בקושי תקתקו והמבקרים נחרו בבוז – כשהם לא צחקו בהיסטריה ממגוחכותו הכללית של הסרט – אבל תצוגות הנפל של פארל הבכיין (שכנראה שייך לאסכולת בראד פיט, לפי מה שהוא עושה בסרט עם הגבות שלו) וג'ולי הפתיינית-דה-לה-שמעטע בהחלט סתמו את הגולל על הפרויקט האפי הזה. 'אפי' במובן של 'קקה אפי', כן?

עטלף מתחבט - טים ברטון מכניס את מייקל קיטון לחליפת לאטקס

סרט: "באטמן" (1989) של טים ברטון, לפני שטים ברטון נהיה כלומניק, ולפני שבאטמן עבר אונס קבוצתי בידיהם של ג'ואל שומאכר, ואל קילמר וג'ורג' קלוני.

דמות: באטמן, גיבור-על שיותר מכל גיבור על אחר, באמת צריך אשפוז זריז במחלקה לבריאות נפש כלשהי - עדיף לא במוסד ארקהאם אם אפשר – כדי לפתור את בעיות הזעם שלו, את התבודדותו הכרונית, את נטיותיו האובססיביות-קומפולסיביות, ואת הדו-קוטביות המשתוללת שלו.

ליהוק: אחרי שלתפקיד נשקלו שמות כמו האריסון פורד, מל גיבסון, פירס ברוסנן, דניס קוויד וצ'ארלי שין (טוב, זה יכול היה להיות היסטרי), לוהק לתפקיד הגיבור האיקוני מייקל קיטון הצנום, שחקן קומי מוכשר ופרוע שהתפרסם בסרטים כמו "משמרת לילה" ו"ביטלג'וס" (שביים ברטון), ועל פניו כנראה היה השחקן הכי פחות מתאים ביבשת אמריקה לגלם את האביר האפל התמיר ונו, האפל. לתפקיד הג'וקר קיטון יכול היה להיות מושלם, אבל באטמן? Bitch, You Serious?

עבד או לא עבד: עבד, ובענק. 50 אלף מכתבי מחאה נשלחו למשרדי וורנר למשמע חדשות הליהוק, ואפילו יוצר הקומיקס המקורי בוב קיין התנגד. אבל בניגוד לבאטמן הקאמפי והצבעוני שגילם אדם ווסט בסדרת הטלוויזיה משנות ה-60, לברטון היה חזון אפל משלו, חזון לו התאים שחקן עם בערה פנימית מסוגו של קיטון, שמסוגל לבטא ייסורים שקטים עם דוק חיוך אירוני. התוצאה הייתה להיט ענק (יותר מ-411 מיליון דולר על תקציב של 35 מיליון) שייסד את הדרך לסרטי הקומיקס המפלצתיים של ימינו, הפך את קיטון לכוכב (שזוהרו עומעם עם השנים ואז חזר לתודעה עם "בירדמן") ואת ברטון לבמאי הרותח ביותר בהוליווד. 25 שנה אחר כך, ברטון יגיש לצופיו סרט כמו "עיניים גדולות" המחורבן. עצוב.

סרט: "רובין הוד נסיך הגנבים" (1991), סרט שלא משנה באיזה חלק ממנו תיזכרו, הנעימה שתשמעו בראשכם תהיה "Everything I Do" של בריאן אדאמס. הו, אלוהים, עכשיו זה תקוע לי בראש. תודה.

דמות: רובין הוד, שהוא נסיך הגנבים. כאילו, דה.

ליהוק: קווין קוסטנר, שחקן אמריקאי למהדרין – אמריקאי במיוחד, למעשה – הוא שכיכב כרובין הוד, גיבור פולקלור בריטי למהדרין, כשהוא מוקף בשחקנים בריטיים מהשורה הראשונה (פרט למורגן פרימן וכריסטיאן סלייטר). ומכיוון שקוסטנר הוא כה אמריקאי, הבן אדם כלל לא טרח לסגל לעצמו מבטא אנגלי לצורך גילום הדמות, והסתפק בשינויי אינטונציה קלים פה ושם, אותם זנח באופן מוחלט ככל שהסרט התקדם.

עבד או לא עבד: די עבד, בגדול, בטח שבקופות שם היה "נסיך הגנבים" הסרט השני הרווחי ביותר ב-1991, למרות קטילת המבקרים וההתרעמות הכללית אל מול גישתו הנונשלאנטית של קוסטנר בנוגע לעניינים כמו מבטא, גישתו הנונשלאנטית של במאי הסרט קווין ריינולדס בנוגע לעניינים כמו דיוק היסטורי, וגישתו הנונשלאנטית של כריסטיאן סלייטר בנוגע לעניינים כמו משחק. להצלחתו של הסרט עזרו אקשן כייפי, התפקיד הנהדר שביצע אלן ריקמן (תהא מנוחתו עדן) כשריף מנוטינגהאם, והשיר הארור ההוא שלא יוצא לי מהראש, וכעת גם לא ייצא לכם. חה!

הכתבה פורסמה במגזין "פנאי פלוס"