"מה סיכויי ההחלמה שלי?": צפו בקטע מהסרט על אמיר פרישר גוטמן

מיד אחרי שאמיר פרישר-גוטמן חלה, החליט בן זוגו ינאי פרישר לפתוח קבוצת ווטסאפ לחברים הקרובים. אחרי כמה גלגולים זכתה הקבוצה לשם "צבא האוהבים של ינאי" - קריצה ל"צבא האמת של שי חי" מהאח הגדול. הקבוצה הזו הפכה את כל החברים בה לקבוצה מלוכדת, כמו חיילים שלחמו כתף אל כתף בשדה הקרב ורק הם מבינים מה היה שם באמת.

באחד הבקרים, למשל, נשלחה שם ההודעה: "אנחנו בסדר. הלילה עבר סביר. אנחנו מחכים לרופאים. חשוב לי לציין שלאמיר קשה עם השיחות על כל הנושא. לא לקיים מולו שיחות. אם יש שאלות, לא להפנות אליו. לשאול לשלומו ולעודד. לא לתחקר על מה עושים, איך ומתי, לא להביא לחץ לחדר. לא לבוא עצובים. אפשר לבכות כשיוצאים מבית החולים, אבל מולו אנחנו צריכים להפגין עסקים כרגיל כדי לאפשר לו גם לפרוק. אנחנו חזקים ואנחנו ננצח את המחלה הארורה הזאת".

גם עכשיו, חודשים אחרי שהשתחרר מבית החולים, כשהתברר כי פרישר-גוטמן לא חולה בסרטן, הם עדיין דואגים לו כמו אז. "עד היום הם מנהלים לי את החיים", הוא אומר. ינאי הקפיד להיות בבית החולים כל שעות היום, אבל חזר בערב לטפל בבנם הקטן, רוי. "אמא שלי טיפלה בו כל היום, והסיכום היה שאני חוזר כל ערב להשכיב אותו ולקלח אותו, להיות איתו", אומר ינאי, מחבק את אמיר ולא מרפה. "היה חשוב לנו לדאוג לאמיר ושהוא לרגע לא יישאר לבד".

"עטפו אותי בלילה כמו תינוק"

חברי הקבוצה, שהקים ינאי, הם אייל פרי, אחיו של אמיר, אשתו הדס, המפיק יואב חיימובסקי, השחקן מרטין אומנסקי, המפיקה יעל קובי, הדי-ג'יי יואב ארנון, שאחראי לשידוך בין אמיר וינאי, ומיכל שרטר, חברת נעורים של אמיר. כינסנו את חברי הקבוצה לשיחה על התקופה המטלטלת הזאת, לקראת שידור הסרט "ההמתנה לחיים - סיפורו של אמיר פרישר גוטמן", בבימויה של ציפי ביידר שליוותה את פרישר-גוטמן במשך חודשים. הסרט ישודר הערב (ה') ב-21:00 בערוץ 10.

מה מאפיין את הקבוצה שלכם?

הדס: "מדובר באנשים שיכלו להתמודד עם מראות קשים ובשורות קשות".

אמיר: "זה היה מעודד מאוד עבורי. היו רגעים שהייתי כל כך חלש ולא יכולתי להחזיק אפילו כוס, והם עטפו אותי בלילה כמו תינוק".

חלוקת התפקידים ביניהם הייתה ברורה. ינאי ואייל היו אחראים על קבלת ההחלטות הרפואיות. הדס טיפלה בעניינים הביורוקרטיים, יואב ארנון ומרטין אומנסקי היו אחראים על המורל, חיימובסקי נכח בפגישות עם הרופאים, ויעל קובי ומיכל שרטר היו 'פיות הלילה'". "הייתי יושבת ליד אמיר, או ישנה על הכורסה, במקרה הטוב", אומרת יעל. "לפעמים מצאתי איזו מיטה, העיקר לא לעזוב אותו, להיות לידו אם יצטרך משהו".

אמיר פרישר גוטמן עם ינאי בעלו בהקרנת הסרט(צילום: אפי שריר)

אמיר היה תמיד חלק מהקבוצה, או שלפעמים חשבתם שעדיף לא לעדכן אותו?

"ברגעים הקשים, כשלא רצינו שהוא יידע מה קורה, ינאי לקח את הטלפון שלו, הוציא אותו מהקבוצה ואז עידכן אותנו בכל מיני עדכונים חמורים וביקש: 'לא לבכות ליד אמיר, לא ליילל, לעודד, להתנהג באיפוק'", מספר יואב ארנון. "כשהעדכונים הסתיימו, אמיר הוחזר לקבוצה, והצחוק והחיוכים חזרו".

"אני הייתי הילד הלא מקובל של הקבוצה", מחייך אמיר. "ברור שידעתי שמוציאים אותי מהקבוצה. למזלי, הם ניסו למנוע ממני חדשות רעות. רצו כל הזמן כל כך הרבה שמות של מחלות שבהן נדבקתי, ועדיף באמת שלא אדע הכל".

לא רק ההתמודדות עם הסרטן הייתה קשה עבורם. היו לא מעט רגעים שגרמו לחברים להתפרק. "באחת החופשות מ'הכלא' - ככה אמיר כינה את בית החולים - אמיר ואני ישבנו ושוחחנו מכל הלב", מספרת הדס. "הוא אמר לי, 'בואי נסתכל לאמת בפנים ולא נשקר לעצמנו. גם אם הטיפול יצליח עכשיו, זה יחזיק עוד חמש שנים, לא יותר, ושוב יחזור. ואז אני לא אזכה לגדל את הבן שלי'. זאת הייתה שיחה מאוד קשה, ושנינו בכינו בה".

יואב חיימובסקי: "כשהתחלנו לטפטף אורחים שעברו את האישור של ינאי, יובל המבולבל הגיע עם רמקול ובלונים כדי לשמח את רוי, הבן שלהם, ושם את 'אל תוותר', השיר של אמיר מהפסטיגל. זה היה רגע מאוד דרמטי, במיוחד עם מילים כמו 'אל תוותר'. כולנו פרצנו בבכי, ורק רוי שמח".

(צילום: אפי שריר)

יעל: "גם בוקר יומולדת ה־40 של אמיר לא היה פשוט. בדיוק כשהלכו להכניס לו צנתר לעוד טיפול הגיע פתאום זר פרחים. גם כאן לא הצלחנו לעצור את הדמעות. למה לחגוג ארבעים דווקא כאן". "מבחינתי לא חגגתי את ה-40", מחייך אמיר, "אז אני עדיין בן 39".

יעל: "באחת משיחות הוועידה שניהלנו בינינו בלילה קלטנו שבבית החולים כולנו משחקים אותה גיבורים, משתדלים שאמיר יראה אותנו חזקים, אבל נורא קשה לנו. כולנו עזבנו את החיים שלנו במאה אחוז ונשאבנו רק להיות עם אמיר. כל אחד מאיתנו הרשה לעצמו להתפרק וייבב במיטה שלו לתוך הלילה כמו תינוק, שלא לדבר על הבוקר שבו רצה שמועה שאמיר מת. קמנו בבוקר, וכל הווטסאפים שלנו היו מפוצצים מהודעות. היינו איתו בלילה, וזה לא נראה לנו ממש הגיוני, אבל כל אחד מאיתנו קיבל עשרות הודעות".

לא רק דמעות היו בקבוצה, גם הרבה הומור, וגם טונות של הומור שחור. "את גבול ההומור השחור קבעו ינאי ואמיר", אומר אומנסקי. "ינאי היה המבוגר האחראי, אבל גם לו ולאמיר היה הומור שחור. הומור הוא דרך נהדרת להתמודד עם מצבים כאלה", אומר יואב ארנון.

(צילום: אייל נבו)

יואב חיימובסקי: "יום אחד, כשלאמיר היו כאבים מאוד חזקים, והוא כבר לא עמד בהם, הוא אמר לי, 'מה אני אעשה? שום דבר כבר לא עוזר לי. כואב לי נורא'. 'תעשה אמבטיית בוץ', אמרתי לו, והוא שאל: 'נראה לך שזה יעזור לכאבים?' אמרתי לו, 'לא, פשוט תתרגל לתחושה של האדמה', ושנינו צחקנו".

אמיר: "כולם קיבלו הוראות לא לדבר איתי על האופציות הרעות, כדי לא להכביד עליי, ויואב היה היחיד שדיבר. המשימה החשובה שהוא קיבל ממני הייתה להודיע לאנשים שלא מוזמנים להלוויה שלי לא להגיע".

"התוכנית הייתה מאוד ברורה", מחייך יואב. "הוא גם אמר לי איך הוא רוצה שתיראה ההלוויה שלו".

תיכננת את ההלוויה שלך?

אמיר: "מה חשבת? שיהיה מופע שאני הכוכב הראשי בו ואני לא אביים אותו?! אין סיכוי. ידעתי מה אני רוצה".

יעל: "ביקשת גם שישמיעו שם את השיר 'יום אחרון'".

פני הפוקר של חיימובסקי מסתירים טונות של הומור. "כשהוציאו הודעה רשמית מבית החולים שאמיר חלה בסרטן, אמרתי לאמיר, 'תכתוב שאתה חולה באיידס'. הוא שאל, 'למה איידס?' ואני אמרתי: 'לפחות אחרי שתמות אף אחד לא ייגע בינאי".

פרישר גוטמן בימי המחלה

"כל הבדיחות הנהדרות של יואב יופיעו במחזמר שאני כותב על התקופה ההיא", אומר אמיר, ומציין ששם הקבוצה רפילו הוחלף בשלב כלשהו ל"הוספיטל - דה מיוזיקל" ("בית חולים - המחזמר").

יואב: "היה אסור לו לאכול מתוקים, אבל בלילה הגיעה פיה עם שוקולדים קטנים. הוא אמר לי, 'אבל אסור לי', ואני אמרתי, 'אולי זאת תהיה הפעם האחרונה שתאכל שוקולדים כאלה. הוא היה אוכל ביס וזורק".

"ינאי היה עסוק בלחטא את בית החולים", צוחקת הדס. "אין חדר שעברנו אליו והוא לא עשה לו חיטוי עמוק עם אקונומיקה וכל חומר חיטוי אפשרי. הוא היה מחטא את הכורסאות ואת הידיות של המיטה", אומרת יעל. "הייתה לנו תיאוריה שמעבירים את אמיר הרבה חדרים כי זה פשוט מבריק את בית החולים".

כשהאבחנה הראשונה דיברה על סרטן, כולם במדינה חיבקו את פרישר-גוטמן בחום ואהבה. קודם, מתברר, היו גם טוקבקים ציניים. "כשעוד לא ידעו מה יש לו אנשים כתבו 'מקרה עפרה חזה 2', 'מדובר ביחסי ציבור למופע האיחוד של 'היי פייב'", מספר חיימובסקי. "התפללתי שאמיר לא יראה את כל ההודעות האלה ויתבאס. ברגע שאמרו שהוא חולה בסרטן, הכל השתנה. פתאום הטוקבקים היו מלאי אהבה ודאגה. סרטן זה כבר משהו אחר".

"היינו כמו יחידה לוחמת. כולנו גוננו עליו", אומר האח אייל. "לא נתנו מקום לשמועות מופרכות. היה חשוב לנו לדווח מה באמת יש לו".

גם כשהתברר שלא מדובר בסרטן, אף אחד מהם לא הרשה לעצמו לחגוג. "הייתה אופטימיות זהירה", אומרת יעל. "לא הרשינו לעצמו לפתוח שמפניה. "התהליך היה הדרגתי. זה לא שפתאום אמרו שאין לו סרטן. כל הזמן אמרו: חכו לתשובות הסופיות".

מרטין אומנסקי: "היינו בשוק מהשינוי. כולנו אמרנו שהראש לא מצליח לעכל את זה. גם אמיר אמר. כבר חשבתי שעובדים עליי".

אייל: "זאת הייתה תקופה מאתגרת. ריחף באוויר שזה הולך לכיוון חיובי, אבל לא הרשינו לעצמנו לשמוח עד שידענו שזה נגמר. אם היה מתברר בסוף שכן מדובר בסרטן, הנפילה היתה מאוד חזקה, ואמיר אולי לא היה מצליח להתאושש ממנה".

מרטין: "כשהודיעו שיש לאמיר סרטן, הגיע לבית החולים איזה הילר שעשה לו טיפול ואמר שאין לו כלום. רדפתי אחריו עד למעלית ואמרתי לו, באופן אלים, 'איך אתה יכול לעשות כזה דבר?! הודיעו לבנאדם עכשיו שזהו זה. איזה ביצים יש לך?!' הוא עד היום זוכר לי את זה. ביקשתי ממנו אלפי פעמים סליחה. הכי חשוב שכל הנשמות הטהורות לא יגידו עכשיו שזה היה עוד תרגיל יח"צ, חלק מהקאמבק של היי פייב".

הדס: "המדינה כולה בכתה יחד עם אמיר. מישהו בכיר בעבודה שלי אמר לי שהוא נסע לאומן עם השם שלו, להתפלל שיהיה בריא".

מה המסקנות מהמקרה הזה?

הדס: "כשאני מקטרת שאין לי כוח לקום בבוקר לעוד יום עבודה, אמיר אומר לי, 'הדס, איזה כיף לך שאת יכולה לקום בבוקר לעבודה. יש הרבה אנשים שהיו רוצים לקום לעבודה ולא יכולים'. פרופורציות, זה העניין".

הסרט "ההמתנה לחיים - סיפורו של אמיר פרישר גוטמן" ישודר הערב (ה') בשעה 21:00 בערוץ 10.

הכתבה פורסמה במוסף "24" של "ידיעות אחרונות".