חברה שלי פגשה איש מסתורי במלון. היא לא מוכנה לספר באיזו עיר. כבר דמיינתי את כולן. נתניה, ירושלים, טבריה, עכו, אילת. ראיתי אותם נפגשים במוטל זול ברחוב הירקון. אבל היא כזאת סטרילית, איך היא תוכל בכלל לשכב על מיטה לא נקייה? שלא לדבר על גבר מלוכלך. מעניין אם היא נשארה בתחתוני סבתא, או שאולי הלכה לקנות קומבינזון חדש וביריות במיוחד?
אחר כך הם בטח נכנסו לג'קוזי, אבל רק אם היו עליה שקפקפים, כי מאז הצבא היא חרדה מלחטוף פטרת ברגליים. שם הוא אולי סיבן אותה בשמנים ולחץ הדם שלה ירד. זה טוב. אחרי הכל, היא כבר לא צעירה ובבדיקות הדם כבר מצאו כולסטרול. אבל באותו לילה היא בטח שתתה בקבוק שלם של יין משובח ואכלה גבינות שמנות שהביא לה מפריז. ברור שהוא צרפתי! אלא מה? נשיקה מרוקאית כבר יש לה בבית.
עליתי על זה לגמרי במקרה. השד יודע למה פתאום שאלתי: "רגע... עשית משהו ולא סיפרת לי?" והיא רק חייכה חיוך כזה עקום שהיה ברור לי ישר שהיא בעננים. עדיין לא נחתה.
הוא ספורטאי, זה כל מה שהייתה מוכנה לספר. מעניין באיזה ענף... אני כבר מדמיינת אותו בבגד ים טנגה, שוחה פרפר, מתפרפר על איזה מוט. חוץ מזה לא הסכימה לגלות כמעט כלום. רק שלא נפגשו מעולם לפני כן, כך שלא הבנתי איפה בדיוק הכירו ואיך דבר כזה פתאום קורה. איך גבר זר פתאום עושה אצלך צ'ק אין, ואם התקרית הזאת תיתן לה סוף־סוף אומץ לעזוב את בעלה שמתפרפר כבר שנים וכולם יודעים.
היא מחייכת והעיניים שלה הופכות זדוניות ונוצצות. מחליטה לנדב לי עוד פרט מידע שמיד עושה לי צרבת — הם דיברו עליי! אלוהים. שם. במוטל הזה, במטולה או בעפולה. אזעקת "טו מאץ' אינפורמיישן" הופעלה לי במוח, אבל היא חשבה שדווקא יחמיא לי לשמוע ש"הוא חובב מוזיקה ישראלית. היה כבר פעמיים במופע שלך עם רמי".
אני בוחנת את החברה שלי. משהו רע מאוד קורה לה, אז למה היא נראית כל כך מאושרת? שנים הייתה נר כבוי ופתאום — אש (ממש מתאפקת לא לצטט עכשיו שיר של רמי).
פגישות כאלה הרי לא מתארגנות מעצמן. היא אולי מספרת שנשאבה לסיטואציה, אבל לדעתי זו הייתה אחת הבחירות היחידות שבאמת עשתה לאחרונה. הלכה לבדוק גבולות ולהתחשמל בכוונה מהגדר. כשאין אומץ לחתוך, מביאים למישהו אחר את המספריים.
פעם חשבתי שכולם מתנהגים כמו ההורים שלי. יחד־יחד־יחד. בהכל. שקיפות מלאה. שותפות כנה. לא האמנתי לסטטיסטיקה, שלאט־לאט טופחת על פניי. עכשיו אני מתחילה להבין איך זה ששוק תיירות הפנים בארץ לא קורס. כולם הרי יודעים שלבן הזוג שלה יש קשר מיוחד וממושך עם דוד פתאל. שנים שהוא חי על רום סרוויס.
עכשיו, כמו הרבה אחרים, גם הם נמנים עם "הזוגות האלה". "הזוגות האלה" שתמיד מתאמצים להסתיר ולא יודעים שכולם יודעים. כאילו לא כל העולם ואשתו עושים צ'ק אין מאחורי הגב של האישה.
כן, זה פתרון די רע. לכולם. היה עדיף ללכת, אבל יש הרבה סיבות למה לא. כי יש ילד, כי יש כסף, כי שניהם יפסידו, כי היא תפסיד חצי מהבקרים עם הבן שלה והוא יפסיד חצי מהכסף של אבא שלו, כי מיליונרים לא מתגרשים כל כך מהר, כי בעלות ארמון מעדיפות להתגלגל על שטיחים זרים מקיר לקיר בחדרים קטנים בחשאי, ולהביא הביתה עוזרת, מאשר לעזור לעצמן.
ויש גם את הרגש. 20 שנה ביחד זה לא צחוק! מי אני שאצייץ בכלל, פישרית שהזוגיות הפעוטה שלה רק נולדה לפני חמש שנים? קל לי לתת עצות, אבל מה אני בכלל יודעת על סיפור אהבה שהתחיל בבית הספר, ונגמר בילד עם ילקוט על הגב?
והיא גם אוהבת את בעלה. אוהבת את שגרת היומיום, את הכריך שהיא מכינה לו בבוקר, איך שהוא טס אליה כשהיא תקועה בכביש עם פנצ'ר, איך שהם חולקים כל כך יפה את ההסעות לחוגים ואפילו מתפשטים לא רע ביחד. כן, כן, אפילו הסקס שלהם מוצלח.
אז הם מצאו סידור. הסכמה בשתיקה. אסור לדבר על זה, אבל היא גם ממש לא רוצה לתת לו ללכת. עדיף לה שילך בסתר, מאשר שאישה אחרת תגנוב לה אותו בפנים.
נשים לפעמים מתנהגות ממש משונה. מישהי אמרה פעם לחבר שלי, בדייט הראשון: "ברוך הבא לשפתיים האחרונות שתנשק בימי חייך". ומה הוא עשה? התחתן איתה!
עברו הרבה שנים עד שהמשפט חילחל, ובוקר אחד הבחור התעורר עם זיעה קרה במצח ואישה קפואה שכבה במיטה לידו. מי זאת? בוקר טוב אליהו.
אליהו לא יותר מאושר מאז שעזב, אבל לפחות הוא לא מאושר בלי הפרצוף המדופרס שלה. מדי פעם גם מתחרט. "חיפשתי שקט ורק מצאתי עוד ועוד רעש", הוא מספר על חיי הרווקות את מה שאני זוכרת מפעם. הרווקות אצלי הייתה עבודה נורא קשה, מסע לחיפוש אהבת חיי. כשאתה תפוס, ההתנהלות הזאת יכולה להיראות דומה לחופש, ולפעמים החופש הוא כלא. תלוי איזה מין ציפור אתה.
"ומה מצפה לי שם?" היא אומרת, בעודה מתכננת את החופשה הבאה, "ג'יי־דייט במקום גברים במלונות, עורכי דין במקום ילדים לקום איתם בבוקר, רגשות אשם ללכת לישון איתם כל לילה? הוא יפסיק לקחת את התרופות, אני אתחיל לאכול. המון. שנינו בטח נעלה 20 קילו".
אבל הפחד הכי גדול הוא להיישיר מבט למציאות. לדבר על זה בלי למרוח מייק־אפ על החלקים הפחות פוטוגניים. שהפה והלב יהיו שווים. אני מבינה, האהבה לא באמת נגמרה. היא רק ביקרה באיזה לובי, גיהצה כרטיס, קימטה קצת את המוסר וחזרה הביתה. יצר הרע? מרגיש יותר כמו קריאה לעזרה. טוב לא ייצא מזה, אבל הרי גם לפני כן היה רע.
אני לוקחת מכל הסיפור את חשיבותה של שיחה בריאה. פשוט לשבת עם בן הזוג ולדבר. לא לטאטא מתחת לשטיחים, ואם כבר לטאטא, אז לעשות את זה ביחד. זה לא תמיד נעים, גם טיפול שורש לא. אבל אחר כך הרבה פחות כואב.
