שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "מבוגרים עושים שיחות על מין בלי פילטרים"
    מה קורה כשלוקחים נפש וקול של קשיש ומניחים אותם בתוך גוף צעיר? ההצגה "אקווריום" של תיאטרון חיפה עושה בדיוק את זה, בטכניקה לא שגרתית. "אנשים מבוגרים מדברים על הכל - על הגוף שלהם, על כסף, על סקס ועל בעיות החיים. אלה דברים שצעירים לא היו אומרים", אומרת הבמאית רוני ברודצקי

     

    מתוך "אקווריום"    (צילום ועריכה: ז'ראר וקרן אלון)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    על הבמה שני שחקנים לבושים בבגדי-ים צבעוניים. הם צעירים, גופם רענן, ורק קולם מסגיר את גילם האמיתי:

     

    הוא: "כדי למות ביחד, אני מחכה לה עוד חמש שנים כדי שתגיע לגיל שלי".

    היא: "אני לא רוצה לחכות. אתה תלך קודם או שאני אלך קודם, אבל לא יחד - אחד אחרי השני".

    הוא: "אני לא אתן לך למות".

    היא: "לא ישאלו אותך".

    הוא: "אני אראה שמלאך המוות בא..."

    היא: "תשלח אותו אליי".

    הוא: "לא, אני אברח מהבית (צוחק)".

    היא: "(צוחקת) לא יהיה לך כוח לברוח".

    הוא: "יש לי קלנועית".

     

    צעירים מבוגרים או מבוגרים צעירים? "אקווריום" (צילום: רונן בוידק)
    צעירים מבוגרים או מבוגרים צעירים? "אקווריום"(צילום: רונן בוידק)
    ההצגה "אקווריום" היא עוף מוזר וקסום בנוף התיאטרוני - שחקני ההצגה, שעלתה בתיאטרון חיפה בבימויה של רוני ברודצקי, נראים בשנות ה-30 לחייהם, אך כשהם פוצים פה יוצא ממנו קולם של קשישים.

    אז לא, לא מדובר בבנג'מין באטן של התיאטרון - אלא בטכניקת ליפסינק; כל מילה בהצגה מקורה בהקלטת שיחה בין בני הגיל השלישי - בבתי אבות, בשכונה, סבא או סבתא - הטקסט מורכב משיחות חולין שהוקלטו, נבחרו בקפידה ועובדו לסצנות על הבמה. קולם של הקשישים הוא שמוביל את העלילה, והשחקנים מגלמים אותם בתנועות שפתיים, מימיקות פנים ותנועות מדויקות להפליא - הכל במסגרת סיפור המתקיים בבריכת השחייה העירונית, כשהדמויות מתאמנות בקבוצת שחייה אמנותית, הקול מבוגר - הגוף צעיר. נשמע מסובך? מומלץ לצפות באחד הקטעים כדי להבין.

     

    מתוך "אקווריום"    (צילום ועריכה: ז'ראר וקרן אלון)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "ישבתי בבית קפה, ובשולחן לידי שתי נשים מבוגרות ניהלו שיחה", מספרת הבמאית רוני ברודצקי. "הן התווכחו - אחת נפגעה מהשנייה, והשנייה מאוד התנצלה. באיזשהו שלב התחלתי לכתוב את הטקסט שהן אמרו. אבל היה בשיחה הזאת משהו יותר מעניין, שלא קשור לטקסט אלא לצורת הדיבור ולאנרגיה - ראיתי שזה מעניין להקליט אנשים מבוגרים, ביודעין כמובן, ולבחון מה קורה בשיחה בפער שבין הגוף המבוגר לגוף הצעיר. זה הדבר היחיד שידעתי כשנכנסתי לחדר החזרות".

     

    "לא דופקים חשבון" (צילום: רונן בוידק)
    "לא דופקים חשבון"(צילום: רונן בוידק)
    ומה גילית?

    "אנשים מבוגרים מדברים על הכל - על הגוף שלהם, על כסף, על סקס ועל בעיות החיים. יש דברים שאנשים מבוגרים יכולים להגיד וצעירים לא. לפעמים הדמויות נשמעות כאילו זה מחזה של חנוך לוין. יש איזו חירות לומר דברים, כבר לא דופקים חשבון, שזה מפתיע, כי את מצפה שהשמרנות תבוא מהמבוגרים והנועזות מהצעירים. למשל יש טקסט של אישה שמדברת על מישהי שירדה עליה על איך שהיא שוחה, ובסוף היא מתה. יש להם חופש לדבר את זה, מה שאנחנו כצעירים נשמור לעצמנו. גם השיחות המיניות מאוד נועזות. הם עושים שיחות על מין לגמרי בלי פילטרים. אני לא אומרת שאלה כל המבוגרים, אבל אם הייתי נותנת לשחקנים צעירים לעשות אימפרוביזציה, אולי הם לא היו מעזים לדבר ככה".

     

    צילום ועריכה: ז'ראר וקרן אלון

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    חלק קטן מהשיחות נלקח מסרטים דוקומנטריים שונים, אך רובן המוחלט הוקלט באישורן של הנפשות הפועלות - הקלטה פשוטה בסמארטפון. התוצאה היא הצגה המורכבת מ-40 סצנות של שתי דקות, שעברו עריכה מאסיבית: "זו עבודה קשה אבל מאוד מעניינת, לראות איך טקסט מאוד רגיל - סתם אנשים מדברים - יחזיק סצנה ויהיה שווה במה", אומרת ברודצקי, "כמחזאית, אני בדרך כלל בונה סצנה, כותבת פאנץ' - כאן אין לי את זה, אני צריכה שהשיחה הדוקומנטרית תחזיק סצנה על במה ותעביר את הצופה מהלך רגשי".

     

    אחת הסיבות לעריכה הקפדנית היא כדי להימנע מהפוטנציאל הנפיץ של יצירה כזו להפוך ללעג לקשישים. "זו הצגה שמאוד צוחקים ממנה", היא מסבירה, "ולא רציתי שנצחק מהאיש הזקן, רציתי שנצחק מהבנאדם. מבינה את האבחנה? קשה להסביר למה הטקסט של מישהו מעורר גיחוך בגלל מבטא תימני או פולני, אבל זה קורה, ובמקרה כזה אותו טקסט נפסל בהצגה".

     

    קרדיט: ז'ראר וקרן אלון

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אז האם מדובר ב"הצערה" של מבוגרים, או אולי "הזקנה" של צעירים? תלוי מאיזה כיוון מסתכלים. מה שבטוח, עבודת הבימוי של הצגה כזו, וגם עבודת השחקן, מאתגרות מהרגיל. "העבודה שלי הייתה בשני מישורים", מסבירה ברודצקי, "רציתי שהטקסט, שהוא בעצם דוקומנטרי - יעניין, יצחיק וירגש, וכל זה בלי שירגישו מאמץ. המישור השני הוא שהדימוי יהיה הגיוני - יש ארבע נשים שמדברות על גורל - הן הוקלטו בבית אבות תוך כדי ששתו קפה, יש שם אפילו סאונד של כוס קפה. ואנחנו מיקמנו אותן במלתחה. אז היה צריך לוודא שהשיחה מתאימה למלתחה, להוציא את השיחה מההקשר המקורי שלה ושזה לא ייראה מאולץ. או למשל - יש שתי דמויות שמדברות על נכדים מכוערים, שזו כמובן שיחה ביתית, אבל אצלי אלה אנשים שצוללים ומדברים מתחת למים, זה צריך להיות מאוד הדוק וקשור - וזה עובד, אבל אנחנו מחפשים איך זה יעבוד. זו הפקה מאוד דלה מבחינה טכנולוגית בכוונה, אין לנו וידאו, אין לנו אשליה של מים. מה שעושה את האשליה זה הגוף, הכוריאוגרפית שבדקה איך שחקן נראה כשהוא שוחה".

     

    מאתגר. "אקווריום" (צילום: רונן בוידק)
    מאתגר. "אקווריום"(צילום: רונן בוידק)

    אבל קושי גדול לא פחות ניצב בפני השחקנים, שבהצגה עתירת טקסטים, נשלל מהם הקול - הכלי המרכזי שלהם, והם נאלצים להפוך אילמים. "הם היו צריכים למצוא דרך אחרת להביע את עצמם ולהביא ניואנסים רגשיים, בתוך משהו מאוד מלאכותי - הקלטה נתונה מראש", אומרת ברודצקי, "זה לא דומה בשום דבר ללמידה של טקסט כרגיל. זה ללמוד מוזיקליות, להכיר את הפאוזות הספציפיות של הבנאדם. הדבר היפה ביותר בעיניי הוא הטעויות של הדוברים - צריך ללמוד מתי הם מתבלבלים במילה, מתי הם נתקעים, מתי דמות לא מצליחה לסיים את המשפט ומתחילה אותו חמש-שש פעמים.

     

    "אחרי שעוברים את הצד הטכני, הדבר הבא הוא ללמוד מה הדמות חושבת בין משפט למשפט, למה עכשיו היא בוחרת מילה. השתיקות של הטקסט מעניינות לא פחות, אם לא יותר, מהטקסט. זה המקום של השחקנים למלא את זה בחיים, כדי שזה ייראה כאילו הם מדברים כאן ועכשיו".

     

    צילום ועריכה: ז'ראר וקרן אלון

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    מפתיע לגלות שבתהליך העבודה השחקנים לא נפגשו עם הדוברים המבוגרים. עם זאת, כשכמה מהם הגיעו לצפות בהצגה, זו הייתה חוויה מרגשת עבור שני הצדדים. "אנחנו מכירים אותם כל כך טוב, הרי כשאת מקשיבה למישהו כל כך הרבה פעמים, ומכירה נימי נימים של הקול שלו, ג'סטות, מחוות קוליות ודיבור - את ממש מכירה את הבנאדם", היא אומרת, והמחשבה שמיד צפה היא שיש גם משהו טראגי בלראות את עצמך הופך שוב צעיר על הבמה, ללא יכולת לאחוז באמת בצעירות הזו.

     

    מה היו התגובות?

    "הם יושבים ובוכים מהתרגשות. יושבים אנשים מאוד צעירים ומתלהבים בטירוף, ואנשים מאוד מבוגרים נרגשים, ופתאום יש איחוד שעובד מאוד טוב".

     

    "אוסף סצנות אנושיות" (צילום: רונן בוידק)
    "אוסף סצנות אנושיות"(צילום: רונן בוידק)

    ניכר שברודצקי חיה את הדמויות וקשורה אליהן, וכמו בחיים, שהם לעד תמהיל של רצינות והומור, של רגעי עצבות ושמחה - היא מציינת שני קטעים שאהובים עליה במיוחד, אחד שטותי ואחד רציני. "יש דמות שאומרת 'הריבית בבנק היא אפס נקודה אפס אפס...' וזהו, לא ממשיכה. זה משפט שלא מחויב להקשר, לא מחויב למציאות, כמחזאית לא הייתי יכולה לכתוב משפט כזה שאין לו סוף, שאתה אומר אותו וזהו. והקטע השני הוא עמוק יותר - יש לנו סצנה על בנאדם שמפחד להחליק במקלחת. אנחנו כל יום נכנסים להתקלח ובגיל מסוים זה הופך להיות פחד קיומי. זו סצנה שמאוד נוגעת ללב".

     

    צילום ועריכה: ז'ראר וקרן אלון

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    למה בחרת למקם את הדמויות דווקא בתוך בריכת שחייה?

    "רציתי משהו מאוד פסטורלי ויפה שילך נגד הדימוי הקלאסי של הזיקנה. תוך כדי העבודה התגלגלנו לבריכה, כמקום מפגש ששייך גם לצעירים וגם למבוגרים, וגם כל ההצגה היא כאילו מתחת למים, זה קצת מסביר את הליפסינק. מעבר לזה - מדובר במים, בתנועה, במחזוריות, של חיים ומוות. השחייה האמנותית מציפה את האידיאל של הגוף הצעיר, את אידיאל היופי אל מול הטקסטים של המבוגרים".

     

    "זה עשה לי שנת בריכות", אומרת ברודצקי בסוף, "כי כתבתי ספר שנקרא 'בריכה כמעט אולימפית'", שיצא שנה שעברה. ואני שואלת את שאלת המחץ העיתונאית - האם בסופו של יום יש לה מנוי לבריכה העירונית. "התשובה היא לא", היא צוחקת. נו, אולי בגיל 70.

     

     

    "אקווריום", תיאטרון חיפה, בימוי: רוני ברודצקי. כוריאוגרפיה: טל קון, תפאורה ותלבושות: רות מילר. מוזיקה: נדב ויקינסקי. 
    שחקנים: קרן אור, ארז ביטון, חן גרטי, נגבה מאור, מיטל נר, ולדיסלב פסחוביץ, רון ריכטר, ארז שהרבני.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""מבוגרים עושים שיחות על מין בלי פילטרים""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים