היא עזבה אותו כי האהבה בוערת במקום אחר. מה טוב באהבה בוערת? לא יודעת, אבל אנחנו אוהבות את זה. זה שורף, זה מחרב, זה משמיד את כל מה שעומד בדרך, ובכל זאת, אנחנו רצות לשם. ישר ללב הגיהינום. למה אנשים מקדשים ככה את אש התשוקה? הרי תשוקה עדיף לה שתחמם, לא תשרוף, לא?
גם לי היו כמה שריפות כאלה. זוכרת שטסתי להופיע באילת אחרי שאהבת חיי זרקה אותי. שכבתי על הרצפה וייבבתי כמו בת חודש. הלהקה כבר הייתה צריכה להתקדם לכיוון האולם, לעשות באלאנס, רק שלא הייתה בדיוק זמרת. לשיר? לא זכרתי אפילו איך בכלל הגעתי לאילת. עליתי על טיסה? נתנו לי שקית קטנה עם בייגלה? שתיתי משהו ביומיים האחרונים? איך בכלל אני חיה אם אני לא זוכרת לנשום?
לא רק המוח יצא משימוש. אש התשוקה כירסמה לי בכל איבר חיוני בגוף. גילאי 20 המשונים היו השלב הטוטאלי בחיים שלי. כל דבר היה אז ה־דבר, בה"א הידיעה! ה־כי חשוב, ה־כי דחוף, ה־כי מיידי. יצא שיר חדש לרדיו ולא עבר פלייליסט — אני מתה. הכנתי עוגה והיא לא תפחה — אני מתה. עברתי לגור עם איתי והוא ביקש שאעזוב את הבית — אני הומלסית. אחרי הפרידה הפכתי לאדם בודד, מסכן וחסר כל, למרות שהיה לי הכל. הכל, חוץ ממנו.
אני זוכרת איך שכבתי על הספה יומיים ברציפות עד שכרמית ממש הרימה אותי פיזית. זה לא היה קל. שקלתי איזה מאה טון מרוב שהאבל שלי היה כבד. בקושי יצאתי מהבית, כי בכל פעם כשחזרתי, זה לא הרגיש כמו בית. הנעליים שלו לא חיכו לי בכניסה, וכשנכנסתי למיטה מישהו לא ישן שם. זה כאב במיוחד כי הריח נשאר. התנחמתי בכאב הזה ולא נתתי לו לברוח. לא כיבסתי את הסדינים והסרחתי מרוב געגועים.
התאוששתי רק כשפגשתי את האובססיה הבאה. זה היה גבר מדהים. אחר לגמרי מההוא. חשבתי שהוא יהיה זה שייקח אותי על סוסו הלבן אל עבר האופק ושוב בערתי מאהבה. ושוב גיליתי כמה מסוכן לשחק באש. האהבה התפיידה ואיתה גם אני, כאילו לא למדתי כלום. אכלתי לעצמי את הלב ובכל זאת הוא המשיך לכאוב.
אף קשר לא דומה לקודם. אף פרידה לא כואבת אותו הדבר. זאת הייתה אהבה בוערת שהתפשטה לכיוונים אחרים לגמרי. במקום אפס מעשה, הרס עצמי. שתיתי, פגשתי כל מיני בנים לא טובים, הגברתי את צריכת הסיגריות והפסקתי לישון עד שנהיו לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים.
הפכתי פחות חרוצה ופחות שמחה. אני ממש זוכרת את עצמי, בשיא ההצלחה שלי, מתקשה לשלם שכר דירה. לאיפה כל הכסף ברח מהכיס?
כל זה אולי נשמע לכם נורא, אבל האמת היא שקצת נהניתי. יש משהו ממכר בלהתנפץ עד הסוף, להתפרק, ללכת שבי אחריו. כמו לפתוח חזייה בסוף יום או לפוצץ חצ'קון. הבכי מרוקן את הנפש וכל האחריות עוברת למישהו אחר.
אהבה עזה מדי, גם אם יפה, עלולה לגרום לבן אדם טוב לעשות דברים איומים. הלילה ראיתי סרט תיעודי. גבר נשוי בן 40 התאהב ברווקה יפהפייה. בשלב מסוים היא התנתה את המשך הקשר בזה שיתגרש. אשתו לא נתנה לו גט, הרווקה עזבה. היא מצאה מישהו אחר, שהציע לה נישואים, והנשוי השתגע מרוב אהבה. יום לפני החתונה שלה שני אנשים חיכו לה מחוץ לבית ושפכו לה חומצה על הפנים. היא איבדה את הראייה ואת החתן!
אחר כך שכירי החרב הלשינו והגבר ישב בכלא. מתוך הכלא המשיך לכתוב לה מכתבי אהבה והיא המשיכה לשנוא אותו. בסוף הדוקו הם יושבים זה לצד זה. מאמינים? כיסא ליד כיסא. מחזיקים ידיים ומדברים על סיפור האהבה הבלתי ייאמן שלהם. היא חזרה אליו. המאמצים שלו השתלמו בסוף ואחרי שהוא יצא מהכלא הם התחתנו. מאז הם חיים כבר 25 שנים ביחד!
ראיתי ולא האמנתי. עד כמה רחוק המוח האנושי יכול ללכת בגלל האהבה הארורה הזאת. ושמישהו יענה כבר לריקי גל על השאלה: מה זאת אהבה?
חברי אייל סיים להתאהב. די. יש לו ילדים, הייתה כבר אישה, הוא התגרש ועכשיו — רק תנו לו לאהוב בנחת. בלי אמוציות. בלי האש. אייל פיתח פורמט ייחודי שבו הוא מרשה לעצמו לאהוב כפי יכולתו, כלומר במידה מבוקרת. אלף איש במקביל, כל אחד בגבולות השפיות. אייל אוהב את אבא שלו, את החברים שלו, את רופא השיניים שלו, בנות, סוסים, מדינות, מאכלים, הכל מהכל! לא מתחייב לאהבה אחת עזה, כי אצלו היא תמיד הייתה עזה כמוות. זהו, הוא לא מוכן יותר למות. יש לו ילדים, ורק להם הוא מוכן לתת את עצמו בלי גבול.
אנשים לומדים מטעויות. אני כבר לא אייבב על שטיחים באילת ואייל כבר לא יחטוף התקפי קנאה בשם האהבה.
והיא, שעזבה אותו למען האהבה הבוערת, חכמה. יש לה ניסיון. עברה כברת דרך. אז למה היא מוותרת על השקט הבריא שלה בעבור חופן טירוף?
עכשיו, ככה היא מדווחת בהתלהבות, היא עוברת לגור עם זה שגנב לה את הלב. גם את המוח גנב לה. מחר יבוא אחר ויגנוב וכל חיפה שלה תבער. אני מבינה אותה. באמת, זה נעים. מרגש. זה חסר כל היגיון. אבל שתינו יודעות גם איך זה ייגמר.
אז ברור שלא צריך להישאר במקום פושר. אדם צריך להקשיב לנהיית ליבו, אבל אם הלב שלך הוא שבשבת, לא תיזהרי מהרוח? מה, כל החיים תסתובבי? וסביב אותו ציר?
תראו אותי. אני רק מדברת פקה־פקה. הטירוף הזה הוא לפעמים הדבר הכי קרוב לחיים. כל השירים הכי יפים בעולם נכתבו באשמתו. בעצם בזכותו. בעצם, אני כבר לא יודעת כלום.
