שתף קטע נבחר

סימניות
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "גברים לבנים מתים": ינער אתכם מהוודאות של פייסבוק
    בתקופה שבה כל מסע מתקצר לכדי סטטוס קצרצר, קשה שלא להתאהב באבנר שץ כפי שהוא מצטייר מסיפורי הקובץ המשמח "גברים לבנים מתים". שץ מזמין את הקורא הצעיר וחסר הניסיון ללכת איתו במסע ספרותי, וזה לא מעט בימים שכאלה

    קל להמליץ על ספר כמו "גברים לבנים מתים" גם בלי להתייחס לתזמון המוצלח שבו הוא מתפרסם. למעשה, צרור הסיפורים והמסות, הקצרים עד קצרצרים הללו, הוא מניפסט מוצהר בשבח חוסר העכשוויות והפניית העורף להווה. "אני חי", כותב אבנר שץ בהקדמה, "בתקופה מעניינת מאוד, ומבין אותה פחות ופחות ככל שאני יודע יותר". העדות הפרטית הזאת - קלילה, מפויסת, משלימה כביכול - אמנם נותרת קו מחייב למדי בסיפורים שכלולים בספר.

     

    ובכל זאת, בדיוקן העצמי המצטבר לאורכם, ניכר מעין כאב לב קל, נסבל ובלתי נמחה. זהו כאב הלב של הרפתקן שחי בתקופה ובמקום אנטי־הרפתקניים. בעולם כביכול גלובלי, פייסבוקי, וויקיפדי - שבו כל מסע מתקצר, מבוטל. "כולם כאחד בני הקהילה הגדולה של צוקרברג", כותב שץ ומבטא את חיבתו לשלדים נשכחים יותר ופחות של הרפתקנים, מטיילים וכובשים. תמהונים ונועזים. דמויות שפעלו בתחום המציאות ההיסטורית או הכתיבה הספרותית. ביניהם חוקר הציפורים הבדאי ריצ'ארד מיינרצהאגן, הסופר הרמן מלוויל וגם דמותו הבדויה של סופר עברי נשכח.

     

     (צילום: רויטרס)
    (צילום: רויטרס)

    באחד הסיפורים, בן דמותו של שץ מתאר כיצד חנון ישראלי אחרי צבא מתכונן לטיול בתת־היבשת ההודית, מושא תשוקתם של מיסיונרים, חוקרים וסופרים בריטים במאות שעדיין לא שמעו על פוסט־קולוניאליזם, על יאיר גרבוז ועל ערס פואטיקה. כאשר הוא מסכם באופן מבודח, ממרומי גילו והשכלתו, את קווי אופיו הרובוטיים של הגיבור, מתכונן לטיול בקריאה קפדנית, ממיתה כל אפשרות לגילוי מפתיע, לסכנה - המספר עוקץ גם את עצמו. דיוקן הצעיר, הוא מעיד, "עמוס דעות קדומות ונוטף ארס סרקסטי שמצטבר אצלי בשיפולי הנשמה הזקנה, הנרקבת במורסותיה, שאותה אני מסתיר מאחורי הזקן שלי".

     

    שץ פחות שולי ונשכח מכפי שהוא מצייר את עצמו בספר. בשנות ה־90 פירסם שני ספרי פרוזה שהתקבלו בחיבה ובהערכה (הוא פירסם גם ספר שירה, ספר ילדים

    וביקורות ספרות). גם היום, קל מאוד לחבב את שץ, כלומר, את הדמות הספרותית־אוטוביוגרפית ששבה ומגיחה ברוב הסיפורים בקובץ. מאחורי אותו זקן, מאחורי ההצהרות על אישיות אנטיפתית, מאחורי הפרובוקציה הבלתי זדונית בשם הספר - מהדהד קול מוכר ואהוב. לפעמים הקול הזה צמוד לשמות כמו "אריך קסטנר", "הנס כריסטיאן אנדרסן", "ג'ראלד דארל", "לאה גולדברג". קולו הספרותי של אדם מלומד, עוקצני באופן מדוד ומרוסן, שעדיין מחפש חברים צעירים למשחק: קוראים שיכולים ללמוד ממנו, ללכת בעקבותיו במבוך המשעשע של הסיפור, עד הפואנטה או החידוד בקצה הטקסט. באותה מידה, איזו זרות פנימית, עקרונית, שאופיינית למספר ביחס לעולם המבוגרים שאליו הוא משתייך, דוחפת אותו לבקש ברית כזאת עם הצעירים וחסרי הניסיון.

     

    שץ. הזמנה למסע (צילום: shutterstock)
    שץ. הזמנה למסע(צילום: shutterstock)

    באחד הסיפורים, שץ מזכיר מצב כלכלי מוגבל ושיקולי פנסיה וחסכנות - אגב הניסיון למצוא ספונסר, פטרון ספרותי־עיתונאי, שיממן מסע לאי פולינזי. עד סוף הסיפור, שבו הוא מתאר את בן דמותו נדחה בידי הוצאות, מחזר במילים ארכאיות, כמין מלח זקן שאין בו ובידע שצבר תועלת, מתגלים גם מגבלות הגוף הזקן, הנחלש. הסכנה הגדולה ביותר לגבו - ארגזי ספרים שעליו לסחוב במעבר דירה. אם שץ מתאר בפרולוג, בהיתול, איזו נטייה הומואית, אפלטונית, שהלכה והתגבשה באישיותו עם השנים - רומנים "קצרים ובוערים" עם אותם גברים לבנים, קרי, כותבים קלאסיים או הרפתקנים נשכחים בשולי ההיסטוריה המקומית - עד סוף סיפור כזה, גם קורא צעיר ונבער מוזמן להתאהב בדייג הספרותי הזקן. בניגוד גמור לכניעת הגוף - ההומור, הסגנון הקל, המדויק, ממחישים פגישה עם מאסטר בשיא אונו (אימפוטנציה, אגב, היא עניין שחוזר פעם ופעמיים בקובץ).

     

    תוך כדי כתיבה, אני מבין ששץ רתם אותי כקורא בדומה לאופן שבו פרח דיג צעיר נקשר לגיבור 'הזקן והים' של המינגוויי. ככל שהסיפורים מעמיקים ומשוויצים בעמדה המאובקת, בחוסר העדכניות, כך הם צוברים נקודות זכות מהופכות. עמדת הכתיבה מהשוליים התרבותיים והכלכליים חושפת כמובן את חדות המחשבה, הביקורת, את הגרוּב הנצחי. כך, שץ מצליח באופן לא מנדנד להאדיר את תשוקת הקריאה. כל גילוי ספרותי, מבהירים הסיפורים, הוא שיט, הרפתקה, ציד לווייתנים בפני עצמו. כל קריאה היא הפלגה בים הספרותי הגדול. עבור אנשים שממעטים לצאת מביתם, שמרגישים לכודים גם בימים ללא שריפות והסתה פוליטית, זאת מתנה מגניבה ומעודדת. אולי זה אפילו הזמן לצאת למסע אמיתי, מחוץ לכורסה.

     

    "גברים לבנים מתים", אבנר שץ. הוצאת "לוקוס". 224 עמ'.

     

    הביקורת התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""גברים לבנים מתים": ינער אתכם מהוודאות של פייסבוק "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים