החברה הישראלית אף פעם לא אהבה רווקות
גם בישראל של שנת 2016 נשים עדיין מצופות ללכת לפי הכללים החברתיים ולמצוא חתן, מוטב במהרה. מעיין פופלבסקי חוזרת לכמה מהרווקות המפורסמות בתרבות הישראלית לדורותיה, כדי להבין כיצד גינתה החברה את רווקותן
נשים, מאז ומעולם, נשפטו על היותן רווקות. גם בישראל המתירנית לכאורה של שנת 2016, נשים עדיין מצופות ללכת לפי הכללים החברתיים ולמצוא חתן, מוטב במהרה. נשים שהחליטו לא לעשות שימוש במה שהטבע העניק להן ובוחרות שלא ללדת, נתפשות כנשים פגומות מבחינה חברתית, ונדרשות לספק הסברים. בל נשכח שלחברה, כקבוצה, יש אינטרס שלעיתים עומד בניגוד מוחלט לאינטרס של היחיד. החברה מעוניינת להמשיך את קיומה, לייסד דורות המשך, והאינטרס החברתי הזה לא תמיד תואם את משאת נפשו של היחיד, במקרה שלנו - היחידה.
לצערי, נדמה שזה כבר טבוע לנו ב-DNA - אישה לא ממוסדת היא ערעור על הסדר החברתי הקיים. השיפוט דרך הפילטר המשפחתי מוטמע בנו כל כך עמוק עד שכמעט ולא נותר מקום לחשיבה חדשה ונקייה מקודים חברתיים. אבל מה מביא אותנו להסתכל על אישה דרך הפריזמה המשפחתית? מי החליט שאם היא הקימה תא משפחתי (לתפארת או מפורק לחלוטין, זה לא משנה), אזי היא "תקינה", ואם לא אז היא "מקולקלת"? למה כולם מדברים בשפה הזאת בכלל, ועד כמה יש לנו, הנשים, מרחב תמרון נקי שיאפשר לנו להגיע להחלטות אחרות בחיינו?
באחד הסרטים הדוקומנטריים שנעשו על לאה גולדברג, סיפר אחד מיושבי "כסית" המיתולוגי שנתן אלתרמן נהג להצביע עליה ולהגיד: "הנה מתהלכת לה הטרגדיה היוונית". איזה משפט עצוב ולא הוגן. גולדברג אכן הרבתה להתעסק בחומרים נפשיים מעולמה הפרטי והמיוסר. היא עשתה זאת תוך התבוננות פנימית מופלאה. בהרבה מהיצירות שלה המוטיב המרכזי הוא חוויית הדחייה, האהבה הנכזבת והוויתור עליה כפרטנרית זוגית. גולדברג ידעה אהבה, אבל היא עשתה זאת מרחוק ולבד: "ביום סגריר מותר לי לאהוב את הדברים אשר ליטפה עינך", כתבה. ציטוט נוסף שלה היה: "השנים פרכסו את פניי בזיכרון אהבות... אני הולכת אליי בפנים שביקשת לשווא כשהלכתי אליך".
הטקסט המופלא הזה: "אני הולכת אליי", הוא מעין ברית עם עצמה, הבטחה להיות לעצמה מה שהנמען החסיר ממנה. גולדברג רצתה להיות נאהבת ונלחמה על כך. ההערה הסרקסטית של אלתרמן כלפיה מדגישה את השיח הגברי והנטייה החברתית לשיפוטיות יתר. אלא שגם אלתרמן, שהפליא לחבוט בגולדברג על רווקותה וכישלונותיה בתחום הזוגי, עשה זאת מתוך ניסיון אישי. נישואיו לרחל מרכוס, אשתו החוקית, לא מנעו ממנו מלנהל רומן צדדי וגלוי עם הציירת המפורסמת צילה בינדר.
צילה, שלימים תהיה 'הידועה בציבור' של המשורר הדגול, אכן אהבה אותו והזדקקה לנוכחותו. היא התייסרה מאוד כי בקשה לעצמה מערכת יחסים בלעדית ומלאה, שאלתרמן מעולם לא הצליח להעניק לה. באחד ממכתביה לאלתרמן כתבה: "הרי לעולם אשאר בצד, לעולם לא תהיה שלי, לעולם לא אוכל לגהץ לך כותונת, והרי בשבילי היה זה שיא האושר". גם כאן אנחנו רואים שיפוטיות עצמית דרך התפקידים החברתיים. נדמה שלמרות הצלחתה כציירת מפורסמת, היא מתייחסת אל עצמה כאל ייצוג של נשיות מאובנת שסוגרת את עצמה במנעול של חוסר מימוש עצמי. אם היא לא תוכל לגהץ לו כותונת, מה שווים הם חייה ויצירותיה?
בעיניה של בינדר, ייעוד האישה האמיתי אינו האמנות (נשגבת ככל שתהיה), אלא להיות האישה המסורתית, עד שהיא אפילו מוכנה לוותר על הישגיה האמנותיים תמורת אהבה בסיסית. נשאלת השאלה האם מדובר בחוסר משמעות אישית של הדוברת, או שמא מדובר בחוסר משמעות חברתית שהתחפשה לאמירה אישית? לפעמים הקודים החברתיים כל כך נטמעים בנו עד שקשה להבחין בין רצון אישי אמיתי לבין רצון חברתי לשמר את הקיים, שחלילה לא נעז לצאת מהקווים.
כדי לפגוש את רחל המשוררת, הדוגמה הבאה, נצטרך לחזור אחורה במנהרת הזמן. רחל אהבה את זלמן שז"ר עד כלות, וניהלה איתו מערכת יחסים כואבת ובלתי ממומשת, שבעקבותיה כתבה את "זמר נוגה" המפורסם: "התשמע קולי, רחוקי שלי", הוא שואלת באופן רטורי. את הבית האחרון כתבה בעודה ערירית ועזובה, רגע לפני שהוגלתה בעקבות מחלת השחפת: "אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי, כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה, אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי, כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָה".
כלומר, גם ברגעיה האחרונים, כשחייה לקראת כיבוי מוחלט, גם אז היא מצהירה שתחכה לו. נסיבות חייה וההגליה בעקבות מחלת השחפת הביאו איתן עוד תובנות על אהבה חד-צדדית. ב'גן נעול' היא כותבת: "מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת לא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת? ועֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע והִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת. גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ. גַּן נָעוּל – אָדָם. הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע עַד זוֹב דָּם".
מושא כיסופיה הוא אהוב נכזב שאין שום דרך להגיע אליו ולרכך את לבו. יש כאן קריאה נרגשת לעזרה, אך היא נענית בלאו מוחלט. היא מתנפצת בייסורי אהבתה אך הוא חזק כסלע, איתן בסירובו, משיב פניה ריקם. הוא, האטום רגשית כלפיה, מעמיד מולה חומה בצורה של התעלמות ובעצם מועל בתקוותה הנואשת. רחל מקוננת על עוד תכתיב חברתי: היא לא זכתה להיות אם. חוסר מימושה כאימא מביא אותה לכתוב על ילד דמיוני, פרי עטה, "אורי", שחור תלתלים ובעל מבט נבון. היא מגלגלת את שמו על לשונה ועם כל הברה הוא כמעט והופך לילד אמיתי. "כחנה בשילה אחכה לו", כתבה.
האם אפשר להסתכל על הכמיהה הזאת שלא דרך הפילטר החברתי ומערכת הציפיות מאיתנו, הנשים, ללדת ולהעניק חיים? כוח הילודה אצלנו, אך האם חובתנו החברתית להשתמש בו? מובן שלא. הייתי רוצה לומר שישראל שנת 2016 היא הוכחה שעברנו כברת דרך וכיום כבר לא מתייחסים לנשים כאל כלי קיבול להולדת ילדים. אבל זאת אינה המציאות. זה נכון שהמציאות השתנתה והשיח היום הוא יותר מעודן ופחות מאשים, אבל הדרך עוד ארוכה. נשים עדיין נאלצות להתנצל על בחירותיהן.
החופש להתאהב, להתרסק, להתבזבז ולפרוש מעולם התכתיבים החברתיים צריך להיות רחב ומתירני יותר. אם אישה תנתק את עצמה מהנורמות החברתיות, היא תגלה שאולי היא לא מימשה את חוויית הזוגיות או ההורות, אבל היא עדיין אדם מלא ומשמעותי בהמון תחומים אחרים.
לפנייה לכתב/ת 
