"טראמפ מעורר פה אנטישמיות, זה מפחיד אותנו"

'למה לקח לך כל כך הרבה זמן', זו כמובן תמיד השאלה הראשונה", נאנח ג'ונתן ספרן־פויר. "והאמת היא שאני כל פעם מופתע מחדש שבאמת עברו 11 שנים. למה לקח כל כך הרבה זמן? החיים מילאו את החיים. לא התבטלתי - כתבתי טקסט לאופרה, כתבתי ספר על תעשיית הבשר, ערכתי הגדה עם נתן אנגלנדר, עשיתי ספר אמנות, עבדתי על סדרת טלוויזיה. הייתי עסוק, אבל זה היה קצת בניוטרל. לשמור צורה של סופר בלי ממש להיות סופר, כי לא ידעתי שזה מה שאני רוצה להיות".

לא ידעת? כתבת שני ספרים שאי־אפשר להצליח יותר ממה שהם הצליחו.

"כן, אבל זה הרגיש מקרי. 'הכל מואר' פשוט קרה. הייתה לי המון אנרגיה, ולכתוב ספר נראה כמו דרך טובה לתעל אותה. עברתי 50 סוכנים שאמרו כולם לא. בסוף מצאתי סוכנת ששלחה את כתב היד לכל בית הוצאה בניו־יורק, וכולם שוב אמרו לא. כל מה שרציתי זה שיהיה לי מספיק כסף לנסוע לספרד בקיץ ולא לעבוד כמה חודשים. בסוף נמצא מי שיפרסם, ובדיוק אותו רומן שנדחה בידי כולם, הפך למה שהוא. לא שיניתי מילה. כך למדתי בשלב מוקדם שכל השוק הזה הוא בדיחה".

והספר השני?

"הוא בא בעיקר מהאנרציה של מה שקרה עם הראשון. כמו הפרסומות האלה לצ'יפס שאומרות לך, 'בטוח שאתה לא יכול לאכול רק אחד'. אז אותו דבר: איזה כיף היה לכתוב ספר, והוא גם מאוד הצליח, אז ננסה שוב".

ומה קרה לתאווה לעוד חתיכת צ'יפס אחרי "קרוב להפליא ורועש להחריד"?

"האנרגיה הזו כבר לא הייתה שם. יש לי חברים סופרים שכל ספר שלהם הוא פרויקט אחר. זה על וייטנאם וזה על להקת רוק וזה מדע בדיוני, והסיכום של כל הספרים האלה יהיה 'קריירה'. אני תמיד מרגיש שהדבר האחרון שכתבתי הוא גם הדבר האחרון שאכתוב, כי האדם שיכתוב את הספר הבא שלי יהיה כבר אדם שונה. אני מסתכל היום על 'הכל מואר', ואני לא מרגיש כאילו אני כתבתי אותו. זה היה ילד".

ספרן-פויר. חזר להיות יהודי(צילום: נתן דביר)

את 'הנני', הרומן החדש של ספר-פויר (הוצאת כנרת זמורה-ביתן), לא כתב ילד אלא גבר מפוכח, אב לשניים, שעדיין מתמודד עם טראומת הגירושים שלו. וגם יהודי מודאג.

לא צריך להתאמץ כדי למצוא נקודות השקה בין חייו של ספרן-פויר לאלו שמתוארים בספר. משפחת בלוך, כמו המשפחה שבה גדל, היא משפחה יהודית מוושינגטון. שני הורים, ג'ייקוב וג'וליה, ושלושה בנים רגישים ושנונים. ג'ייקוב הוא סופר מתוסכל שהפך לתסריטאי טלוויזיה, ג'וליה ארכיטקטית. שניהם מתפרנסים יפה ולא מסופקים מהעבודה. והם גם "אוהבים את הילדים יותר מאשר זה את זה". היא מפלרטטת עם לקוח, ולו יש מכשיר טלפון סודי שבו הוא משתמש לסקסטינג עם קולגה. הם חיים חיי בורגנות נוחים ועייפים, והנישואים שלהם גוועים לאט ובנעימים.

"מיכלאנג'לו כתב לפני מותו שהחרטה הכי גדולה שלו היא שביזבז כל כך הרבה זמן בלעבוד על האמנות שלו, וכל כך מעט זמן בלעבוד על חייו. אני חושב שהספר מתעסק בסוג כזה של חרטות", אומר ספרן-פויר, שמנצל את 'הנני' כדי לטפל בשורה של טראומות שאסף לעצמו לאורך השנים - מילדותו בבית יהודי, דרך נישואיו וגירושיו, ועד סדרת הטלוויזיה שכתב וממנה החליט לברוח ברגע האחרון.

את החרדה של סם, בנם הבכור של ג'ייקוב וג'וליה, לקראת טקס הבר־מצווה שלו, הוא מכיר מקרוב. "בר-מצווה זה ביג דיל באמריקה, אולי אפילו יותר מאשר בישראל. כשאני חושב על זה, בר־מצווה, חתונה ומוות הם שלושת האירועים הכי גדולים בחיים של יהודי ארה"ב. הייתי בפאניקה מוחלטת לפני הבר-מצווה שלי. בכלל, הייתי ילד מאוד עצבני. זה התחיל בגיל תשע, במחנה קיץ של כיתת המדע. עשינו ניסוי, היה פיצוץ והמון ילדים נפצעו. במשך שנים אחרי זה הייתי בסוג של התמוטטות עצבים מורחבת, והבר-מצווה הייתה השיא שלה. התחלתי פעם לכתוב על זה ספר, אבל הפסקתי. זה עשה אותי נורא עצוב ואני לא רוצה לכתוב כשאני עצוב. אני רוצה להיות מסוגל להצחיק בתוך העצב".

הכישרון הזה של ספרן-פויר להצחיק בתוך העצב הוליד כבר שני רבי־מכר, שגם עובדו לסרטים הוליוודיים והפכו אותו לסופר הבולט בקליקת הסופרים היהודים־אמריקאים של המאה הנוכחית. אבל נראה שב'הנני' - שמהדהד את גירושיו מהסופרת ניקול קראוס ואת היחסים המורכבים שהוא מנהל עם זהותו כיהודי באמריקה - מפלס החרדה גבוה יותר. אישית ולאומית. על רקע חורבן הבית הפרטי של הגיבור, גם מדינת ישראל עומדת על סף אבדון.

הם נישאו ב־2004. שניהם סופרים יהודים צעירים ומצליחים. בתקשורת אהבו לכנות אותם "הזוג המלכותי של עולם הספרות". בנם הראשון, סשה, נולד יחד עם 'קרוב להפליא ורועש להחריד', והשני, סיי, שלוש שנים מאוחר יותר. הם גרו בבית ששוויו מוערך ב־12־14 מיליון דולר באזור היקר של ברוקלין, וקפצו לגיחות מתוקשרות בישראל. עד שב־2014 התגרשו פתאום. או כמו שאפשר להבין ממה שקורה לג'ייקוב וג'וליה, לא כל כך פתאום.

כמו הזוג בספר, גם ספרן-פויר וקראוס נפרדו יחסית כידידים. הם גרים לא רחוק זה מזו וחולקים את גידול הילדים. ספרן-פויר שונא את השאלה שהוא כמובן יודע שתגיע. הקול השקט שלו יורד עוד אוקטבה כשהוא משיב בקצרה, "החיים שלי היום כל כך שונים ממה שהם היו רק לפני כמה שנים. אני עדיין לא יודע איזו השפעה באמת הייתה לזה עליי. זו טראומה".

כמה מזה נמצא בספר?

"חלק מהדברים נכתבו בכלל לפני מה שקרה בחיים הפרטיים שלי, אבל כמובן שזה השפיע. האירועים בספר לא זהים למה שקרה לי - אף אחד מהאנשים בחיי לא זיהה את עצמו בספר - אבל התחושות, האובדן, בוודאי שזה שם".

הכלבה שלך הייתה מזהה את הכלב הגוסס של משפחת בלוך.

"זה נכון. הכלבה שלי מאוד זקנה, היא גרה בחווה בקונטיקט כי היא כבר לא יכולה לעלות במדרגות. פעמיים קבעתי תאריך להרדים אותה, ולא יכולתי לעשות את זה. אני רואה אותה מדי פעם ומחכה שהיא תמות באופן טבעי".

גם הנישואים של ג'ייקוב וג'וליה מתים באופן טבעי, למרות שהם עדיין אוהבים זה את זה.

"כן, האדישות שבה כל זה נגמר היא שריתקה אותי. למה נישואים מתים ככה? ואם אנחנו נשארים חברים טובים - למה לא להישאר נשואים? זה לא עצוב כשנישואים נגמרים אחרי שאחד מבני הזוג מתאכזר אל השני, אבל כשקשר בין שני אנשים טובים גווע לאט, בלי שהם ידברו על זה - הם אפילו לא רבים - זה די נורא".

איך הילדים שלך קיבלו את הגירושים?

"הם היו מאוד קטנים, זו סיטואציה אחרת מזו שבספר".

השמועות סביב הסיבות לפרידה התעופפו לכל עבר, וכללו גם את השם נטלי פורטמן. ב-2009 הוציא ספרן-פויר את "לאכול בעלי חיים", ספר שמציג מחקר מקיף ומדכא על היחס לבעלי חיים לפני שהם מגיעים לצלחת. פורטמן היללה אז את הספר, כתבה שהפך אותה מסתם צמחונית לטבעונית אדוקה, והתחילה לעבוד עם ספרן-פויר על סרט דוקומנטרי המבוסס עליו. מדורי הרכילות טענו ששם הקיץ הקץ על נישואיו של ספרן-פויר. אחרים דיברו על רומן של קראוס עם צעיר ישראלי. כך או כך, לפי מקורות המקורבים לפפראצי, היום הוא מנהל מערכת יחסים עם השחקנית מישל וויליאמס.

עם פורטמן הוא מסתפק בקשר מיילים שנמשך כבר כמעט 15 שנה, מאז החמיאה לספרו הראשון, שזכה לפני כמה חודשים לתפוצה עולמית עם פרסום ההתכתבות ב"ניו-יורק טיימס". הם מחליפים שם הגיגים גבוהים על מוסר ויהדות, לצד טרוניות קטנות על קשיי חנייה. את הרשתות החברתיות זה הצחיק. האשימו אותם ביומרנות ובנרקיסיזם, אבל לספרן-פויר לא באמת אכפת מה חושבים המגיבים. "אנחנו מתכתבים לא מעט, ואני מאוד נהנה מזה", הוא מסכם קצרות.

ג'ייקוב מנהל בחשאי רומן טלפוני של הודעות סקס. זו בגידה בעיניך?

"בוודאי. זה אולי נורא בדרך שונה מבגידה פיזית, אבל זו בדיוק אותה בגידה. זו, אגב, שאלה שחוזרת בספר, איפה מסתיימות המילים ומתחילה הפעולה, אבל קשה לי להאמין שיש מישהו שלא חושב שזו בגידה לכל דבר".

כמה ימים לפני הניצחון של דונלד טראמפ, ספרן-פויר שומר עדיין על אופטימיות: "ברור שהבחירות האלה יגלו משהו על אמריקה. אני חושב, או לפחות מקווה, שהן יגלו משהו טוב, אבל האמת היא שאני לא מוכן להתערב על זה", הוא אומר ביושבו בעיירת המקלט הליברלית שלו, הידועה גם בשם ברוקלין.

אבל הבחירות גילו משהו לא כל כך טוב על אמריקה, ועכשיו, כשהנשיא שלו הוא טראמפ ("לא חשבתי שאדם כזה יכול אפילו לנצח את הפריימריז של הרפובליקנים"), מתווספת אל שק החרדות היהודי של ספרן-פויר חרדה חדשה: "אני לא חושב שמי שגר בישראל יכול להבין את התחושה של יהודי-אמריקאי שרואה עלייה חדה בגילויי אנטישמיות. ישראלים הם קודם כל ישראלים ורק אחר כך יהודים. עבור יהודים-אמריקאים, היהדות היא הזהות היחידה. אם שואלים ישראלים מה זה אומר להיות יהודי, סביר להניח שהם יגידו, 'לגור בישראל ולדבר עברית'. זה הרי היה חלום הציונות. כשטראמפ מעורר פה אנטישמיות, זה מפחיד אותנו כי זה נוגע בנו לא כאמריקאים אלא כיהודים".

ספרן-פויר לא לגמרי יודע איך נוצרה האובססיה שלו לגורל העם היהודי. "אני לא אוכל כשר ולא עושה שום דבר 'יהודי', ועד שהתחלתי לכתוב ספרים לא ידעתי בכלל שהיהדות כל כך חשובה לזהות שלי. אבל עכשיו זה בכל מקום. שום דבר לא מתקרב להשפעה הנסתרת שיש ליהדות עליי. אם מישהו היה נותן לי את סיפור המסגרת של 'הכל מואר', לא היה מעניין אותי לקרוא את זה, ובוודאי שלא הייתי חושב שאכתוב את זה. אבל ההקשר היהודי, שאין בו אפילו משהו רציונלי, מחבר אותי".

החרדה הזו מתגלגלת בספר לאיום ממשי על מדינת היהודים. על רקע המשבר הזוגי של גיבור הרומן, רעידת אדמה אדירה מזעזעת את ישראל, גורמת נזק חמור לכותל המערבי ולכנסיית הקבר, ומערערת פוליטית את המזרח התיכון כולו. למשפחת בלוך יש כמובן קרובים בישראל, וכשפורצת מלחמה בין ישראל לקואליציה של מדינות ערב, נקראים יהודי ארה"ב לבוא לארץ להילחם.

ממש במקביל מבקר אצל הבלוכים קרוב משפחה ישראלי, תמיר - התגלמות סטריאוטיפ הגבר־גבר, איש היי־טק גס ומוחצן - שמשכנע את ג'ייקוב כי התגייסות למלחמה תעניק לו משמעות חדשה בחיים. עם התפרקות הבית הפרטי של ג'ייקוב, אולי יציל לפחות את הבית היהודי.

"המתח הקבוע שיש בקרב יהדות ארה"ב לגבי רמת הלויאליות לישראל הוא נושא שמרתק אותי. באירוע הקראה של הספר בבית כנסת פה בברוקלין, המנחה שאל אנשים אם הם היו קמים ונוסעים לישראל להילחם, אבל זו שאלה בלתי אפשרית. אף אחד לא יודע מה הוא היה עושה בזמן אמיתי. אני חושב שהספר שואל מהו בעצם בית, וכמה אתה מוכן להקריב כדי להציל אותו. עבור רוב האמריקאים זו לא דילמה מורכבת. עבור יהודי אמריקה, זו שאלה מייסרת. היחסים בין יהודים־אמריקאים לישראל בנויים יותר על איך אנחנו רוצים שישראלים יראו אותנו, מאשר על מי שאנחנו באמת".

חשבת פעם לחיות בישראל?

"גרתי קצת בישראל, ואני חושב שאין מקום בעולם שאהבתי יותר מכפי שאהבתי את תל-אביב, אבל החיים שלי כאן. אם כל המשפחה שלי הייתה עולה, הייתי בא איתה, אבל זה לא יקרה ואני לא זה שיוביל את הדרך".

אבל כן היית רוצה להיות קצת תמיר.

"ברור", הוא מחייך. "תמיר הוא כמובן קריקטורה, הוא הקצנה של הרבה גברים ישראלים שאני מכיר, אבל ככה יהודים-אמריקאים רואים ישראלים. אנחנו פה תמיד מרגישים נחותים. זה הולך אחורה ליחסים עם סבתא ועם אמא. קיבלנו חינוך שמבוסס על התקרבנות, אז כשפוגשים יהודי חזק זו חתיכת התגלות. אני זוכר שכילד, אפילו פועל זבל יהודי היה מרגש אותי. 'וואו, איזה יהודי חזק. הנה מישהו שלא פוחד מאף אחד, הוא זורק זבל!' יהודים זקנים באמריקה נוהגים לכסות את הרהיטים בניילונים - כל החיים הם כאלה, מכוסים, מוגנים, מוחבאים. אז כשיהודי־אמריקאי מגיע לישראל ונתקל בביטחון של יהודים שגרים שם, זה הלם לא קטן. זה נראה לנו מאוד סקסי, יהודים שלא פוחדים ושחיים לגמרי בחוץ, לפעמים אפילו בחוץ מדי".

זה לא שחסרה התקרבנות בישראל.

"אה, ברור, כולנו יהודים בסופו של דבר".

אבל אולי בצדק. הנה אתה כותב תרחיש אפוקליפטי לישראל. אתה מודאג?

"אני לא חושש שישראל תושמד בגלל רעידת אדמה, אבל אני חושש מתהליכים שמתרחשים מול העיניים. רק מי שלא אכפת לו לא יהיה מודאג לגבי ישראל - איך היא מתבודדת, או מבודדת, היום מהעולם. לא בלתי אפשרי לדמיין יחסים שונים לגמרי ממה שאנשים התרגלו אליהם בין ישראל לארה"ב".

האמת היא שקשה לראות על ספרן-פויר שהוא מודאג. מצד שני, גם לא ממש רואים עליו כשהוא שמח. בגלגולו הנוכחי ספרן-פויר הוא איש נינוח בן 39 - שלעולם ייראה בן 25, למרות השיער המידלדל - מה שהופך אותו כמעט בלתי אפשרי לפיצוח; וככה בדיוק הוא אוהב את זה. במסעדה בפינת הרחוב המושלם שבו הוא גר, ספרן-פויר יציע לכם לחלוק איתו קינוח, ייקח כמעט אישית את העובדה שלא תשתו איתו יין לבן, ובאופן כללי, נראה שהוא מרגיש לגמרי נוח בתוך העור שלו.

זו אולי אחת הסיבות שלא כולם בברנז'ה הספרותית אוהבים אותו. הוא היה בן 25 כשפירסם ספר ראשון. ילד פלא מפרינסטון, בן טיפוחיה של הסופרת ג'ויס קרול אוטס, שהפך לסיפור הצלחה. הוא עשיר, הוא מקושר, הוא היה נשוי לסופרת מפורסמת, הוא יוצא עם שחקנית מפורסמת ומנהל חברות מיילים עם שחקנית מפורסמת אחרת. אצלנו אוהבים לקרוא לזה "פריבילגי". ספרן-פויר שומע את הקולות ומגיב במשיכת כתפיים.

אומרים שאתה יומרני וחוכמולוג.

"הכל נכון".

וגם סלב, כמובן.

"אולי בתוך העולם הספרותי, שהוא מאוד קטן. סלמן רושדי יכול להסתובב בטיימס סקוור ולאף אחד לא יהיה אכפת. היומיום שלי מאוד פרטי ורגיל. הדבר הכי קיצוני שקרה לי זה לראות מישהו קורא ספר שלי בסאבוויי. זה נעים, אבל מעט מאוד אנשים באמת חושבים שאני מפורסם".

לפני חמש שנים פיתח סדרה קומית ל־HBO, שהייתה אמורה להיקרא All Talk ולספר על משפחה יהודית בוושינגטון הבירה. בן סטילר כבר היה סגור לתפקיד הראשי וגם לבימוי, אבל ספרן-פויר הרג את הפרויקט ברגע האחרון והפך את התסריט לבסיס של "הנני".

"עבדתי על הסדרה הזו שנתיים. היינו חודש לפני הצילומים, ואני חושב שחטפתי סוג של התמוטטות עצבים. החלטתי שאני לא רוצה לנהל סדרת טלוויזיה. אהבתי את האנשים והייתי מאוד גאה בסדרה, אבל פשוט לא יכולתי. אלה לא היו חיים שרציתי לחיות, וידעתי שאם בכל זאת אתחיל עם זה, בכל יום שיעבור רק אבין יותר ויותר איזו טעות זו. עכשיו נשאלה השאלה איזה חיים אני כן רוצה לחיות. רק אז, לפני כמעט חמש שנים, בפעם הראשונה אמרתי לעצמי, 'אני רוצה להיות סופר'. ואז גם באמת נכנסתי ברצינות לעבודה על הספר הזה".

ג'ייקוב עושה סדרת טלוויזיה ושונא את זה. זו הדרך שלך להגיד לעצמך "צדקתי"?

"אולי, אבל בעיקר רציתי להתעסק עם מישהו שיש לו כוונות טובות ועושה את הדבר הלא־נכון. אנשים טובים שעושים דברים טובים לא מעניינים אותי. אנשים רעים שעושים דברים רעים גם לא. אנשים טובים שעושים דברים רעים, זה כן".

עד כמה שינה אותך הכסף?

"פעם גרתי עם שותפים בקווינס, ועכשיו אני גר פה. יהיה לא רציני להגיד שהכסף לא שינה אותי, אבל יחד עם הכסף קרו עוד הרבה דברים, אז אני לא באמת יודע".

בספר אתה מעלה את השאלה מי יותר חשוב היום: קניה ווסט או פיליפ רות. מה המסקנות?

"קשה לטעון היום שקניה ווסט לא יותר חשוב מפיליפ רות".

זה עצוב?

"זה מחניק. הכל רק נהיה יותר ויותר צר. הטכנולוגיה לוחצת על אנשים לעכל מעט מאוד דברים. באופן אישי הרווחתי מזה שכולם קוראים רק ספר אחד או שניים, אבל זה לא היה ככה פעם וזה מפחיד אותי".

אתה חושש שאנשים יפסיקו לקרוא ספרים?

"לא. כולם חשבו שהספרים הדיגיטליים יחסלו את הספרות, וזה לא קרה. אני כן חושש שלא יהיה מספיק מרווח זמן לאנשים לקרוא".

או סבלנות ליותר מ־140 תווים. אתה לא בטוויטר?

"לא. אין לי זמן וזה גם לא מעניין אותי. אני לגמרי לא בשיחה הזו".

ומה הלאה? גם לספר הבא נחכה 11 שנה?

"עכשיו, כשאני יודע שאני רוצה להיות סופר, אני מניח שהספר הבא יקרה עוד שנה־שנתיים. פעם הייתי קם בארבע בבוקר לכתוב, אבל הבנתי שיש מספיק זמן ביום. כל מה שצריך זה לרצות לעבוד. זה לא שאני הולך ברחוב וחושב על נראטיבים; אני חושב יותר בכיוונים של 'אני רעב, איפה אוכלים צהריים'. בסך הכל אני אדם די מאושר, אבל יש לי היום הגדרה אחרת לגמרי של אושר. פעם הייתי מאושר מהטריקים, ועכשיו אני מאושר כי אני מבין שאין טריקים".

הראיון התפרסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"