הספרים הישראליים שחייבים להפוך לסדרות

"משחקי הכס", "כתום זה השחור החדש", "שרלוק" - אם השמות הללו לא אומרים לכם כלום, כדאי שתבדקו את החיבור שלכם לתרבות העכשווית, או לוויי-פיי. מרבית הסדרות הללו נצרכות באובססיביות מרתונית - פרק אחרי פרק. צפייה רצופה בסדרות מושקעות היא ה-דבר של השנים האחרונות, אולי הדבר הכי קרוב לשקיעה בספר טוב. שלא במפתיע, רבות מהסדרות המצליחות נעשו על פי ספרים שהיוו השראה לעלילה. 

ומה עם הספרים המקומיים? יש ההתעוררות, מתברר. אחרי הצלחת "נבלות" ע"פ הנובלה של יורם קניוק, קשת הצהירה על עיבוד לספרי הבלש של דרור משעני ("תיק נעדר", "אפשרות של אלימות") ו"מצרפי המקרים" של יואב בלום יעלה על המסכים בארצות הברית. הנה עוד כמה ספרים ישראליים שפשוט חייבים להפוך לסדרות ממכרות.

את מי היינו רוצים לראות בתפקיד הראשי: סאלח בכרי כחילמי וחן אמסלם כליאת

ועל כיסא הבמאי: עילית זקצר ("סופת חול")   

אלונה קמחי כתבה ב"ויקטור ומאשה" על יחסים סוערים ומורכבים בין אח ואחות שעלו מאוקראינה, איבדו את הוריהם בתאונת דרכים ואומצו על ידי הסבתא הקשישה שעלתה לארץ בעקבות הטרגדיה. העלילה של "ויקטור ומאשה", כיאה לאופי הכתיבה של קמחי, מצליפה בצברים ולא חוסכת גם מתיאורי הקושי של עולי ברית המועצות להשתלב. יש בו גם סיפור אהבה אירוטי בין שני נערים וסצנות כמעט קולנועיות ועוד לא דיברנו על הסיום הדרמטי. לאור ההיעדרות של המגזר הרוסי מהטלוויזיה הישראלית, כמעט מתבקש להכניס סדרה המבוססת על קמחי, נציגה כמעט בלעדית של המגזר במשך הרבה שנים.

את מי היינו רוצים לראות בתפקידים הראשיים: עמית רהב ("פלאשבק"), שירן סנדל ("גאליס") ודניאל מורשת 

ועל כיסא הבמאי: ערן קולירין ("מעורב ירושלמי", "ביקור התזמורת")

ויקטור ומאשה. חיספוס אוקראיני נפגש עם העוקצנות הצברית(עטיפת הספר)

אופיר טושה גפלה הוא מסוג הסופרים שכמעט כל רעיון פנטסטי שהם מעלים על הכתב יכול להתלבש מצוין על סדרת מסתורין נוסח "דברים מוזרים" של נטפליקס. ב"עולם הסוף", למשל, יוצא סופר אלמן למסע הזוי בעולם הבא שמאוכלס בדמויות משונות. ב"עשתונות" נפגשים שני זרים הבטוחים שכבר ראו זה את זה בעבר והמפגש ביניהם משחרר לאוויר העולם סדרת אירועים מוזרים. אבל דווקא "ביום שהמוסיקה מתה" שלו מ-2010, מרגיש כמו סדרה שהיינו רוצים להתמכר אליה. עיירה קטנה שכל תושביה יודעים את תאריך מותם, היא החומר ממנו עשויות דרמות טובות ומסתוריות. ליטוש, קצב ודמות ראשית תפורה של דונה מאטר, הנערה שפותחת ביום ההולדת ה-18 שלה את התיק האישי ובו התאריך הגורלי, הם האלמנטים שיכולים להפוך אותה לסדרת להיט.

את מי היינו רוצים לראות בתפקיד הראשי: בת חן סבג ("מטומטמת")

ועל כיסא הבמאי: אדם סנדרסון ("בתולות")

הוא אמנם יצא רק השנה, אבל ספר הביכורים הדיסטופי של יעל גלר הצליח להתבלט בסביבה ישראלית שלא רוויה בסיפורים על יום הדין או התפרקות כוללת (אולי כי אנחנו צופים בחדשות יום יום). העלילה, שלא במפתיע, עוסקת במוות של ילדים, אבל לא בצבא, כפי שנהוג בדרמות ישראליות. התינוקות של "ארץ אררט" יוצאים ללא רוח חיים מרחם אמם. ד"ר הילה קדם, מיילדת שחוזה בתופעה המלחיצה, ובת זוגה מצפות בעצמן לילד, מה שהופך את האיום הדמוגרפי החדש למסובך הרבה יותר. מה יש ביצירה של גלר שעשוי לגרום לכם לשעות צפייה נוספות? השילוב של תופעת טבע, אסון אישי ולאומי, נבואה מקראית והתחבטויות דתיות. ישראל של 2016, מישהו?

את מי היינו רוצים לראות בתפקידים הראשיים: יעל שרוני בתור ד"ר יעל קדם ולי בירן כבחור הישיבה והאב הצעיר     

ועל כיסא הבמאית: רמה בורשטיין ("לעבור את הקיר")

ואם אנחנו כבר במיתוסים יהודיים, מי שעוסקת בהם בשנים האחרונות היא שהרה בלאו, שאף העלתה לבמה מחזה מקורי סביב סיפור יעל וסיסרא. אבל ב"נערות למופת", ספרה מ-2012, היא טווה עלילה דרמטית שמשלבת בין אולפנה לבנות בבני ברק של שנות ה-80 עם אחד האתוסים המכוננים של הציונות הדתית והחרדית. סיפור 93 התלמידות הדתיות מקראקוב, שהתאבדות קולקטיבית על קידוש השם הצילה אותן מחילול של קצינים נאציים, הפכה בספר למחזה שמעלות בנות האולפנה בבני ברק, כאשר אחת מהן נעלמת. תעלומה? יש. שאלות של צניעות וקידוש השם? יש ויש. מיתוס מימי השואה? בהחלט. תקדימים? "שטיסל" ו"סרוגים" בהחלט מספיקים לנו.

את מי היינו רוצים לראות בתפקידים הראשיים: נלי תגר, אלינה לוי ואניה בוקשטיין

ועל כיסא הבמאי: אבי נשר 

בלאו. אתוסים מכוננים בחברה הדתית(צילום: תומר ברזידה)

מאיה ערד היא סופרת נסיינית של ז'אנרים, וברומן האחרון שלה "מאחורי ההר" היא משוחחת בקול רם עם ז'אנר הבלש. זוהר בר, איש אקדמיה ישראלי, מוזמן למתחם בקתות מבודד ומושלג בנבאדה כדי להעביר סדרת הרצאות ליורדים ישראלים החיים באמריקה. ואז מתברר לו שההגעה היא יותר מסתם הזמנה בודדת, כשסדרת אירועים מלחיצים מאיימת על שלומו. בדומה לספרים של משעני, הדמות הראשית מתנתקת מז'אנר הבלש המקובל ומהרהרת על הקיום והחיים עצמם. שלבו את זה עם ההתחבטויות של ישראלים שעזבו את המולדת לטובת חיים נוחים אך מנוכרים לעתים, וקבלו מיני-סדרה מנצחת. 

את מי היינו רוים לראות בתפקיד הראשי: איתי טיראן כזוהר בר

ועל כיסא הבמאי: יוסף סידר   

מאיה ערד. חוקרת את ז'אנר הבלש(צילום: מירה ממון)

אופרת סבון מדומיינת על אשכנזים רעים ומזרחים דפוקים מתרחשת בראשו של מוטי ביטון. נער בן 13. המקום: ירוחם. הזמן: שנות ה-80. הבית: הרוס עם אם מובטלת. כזה שצריך לברוח ממנו לעולם הדמיון. הנער טווה בדמיונו דרמה יומית גדולה מהחיים, בה כולם שחקנים עם מונולוגים מוגזמים והרבה פאתוס. קובי עובדיה ("2007"), שעירב בספר מציאות מתפוררת עם אמירה חזקה על עדתיות בחברה הישראלית, הקדים בשנתיים את ישראל של השרה מירי רגב, בו הפך השיח השחור-לבן ללוהט יותר מאי פעם. שלבו את האווירה הנוכחית עם הרימייקים הפלסטיים של האייטיז ("צער גידול בנות") שקיבלנו השנה, ולפניכם פוטנציאל מטורלל לסדרת טלוויזיה-על-סדרת טלוויזיה עם אופק לקאלט.

את מי היינו רוצים לראות בתפקיד הראשי: דולב מסיקה ("רון", "אופוריה") כמוטי ביטון 

ועל כיסא הבמאי: מאור זגורי