שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    2016 - שנת המרד של האזרח הקטן
    שנת התהפוכות שתסתיים הלילה הייתה המרד של המערב בשינוי הכוחות העולמי, ושנה שבה התעוררו שאלות מחדש. מנהיגי העולם דיברו על מדיניות חוץ, אבל לפועלים אכפת יותר כמה הם מרוויחים. התוצאות בקלפיות בהתאם

    יש אגדה מפורסמת על קללה סינית עתיקה שבה מברך אדם את שונאיו "שתחיו בזמנים מעניינים". אני לא יודע אם היא באמת נאמרה על ידי סיני אי שם לפני מאות שנים, או הומצאה בשביל כתבה בעיתון על ידי עיתונאי מערבי לפני שנים מועטות. שנת 2016 היא בהחלט שנה שמסמנת זמנים מעניינים.

     

    שנת 2016 הייתה שנה של תהפוכות. השנה של דונלד טראמפ, של הברקזיט, של פוטין, של גלי המהגרים והפליטים באירופה ושל הסכם השלום הקולומביאני שלא מומש. שנה שבה אפילו הדברים הקטנים והשוליים הפכו גדולים, משמעותיים וסמליים. שנה שבה ערב הסעודית, מחסן האנרגיה של העולם, מציגה תוכנית רב שנתית לגמילה מנפט, האפיפיור והפטריארך הרוסי נפגשים לראשונה מזה 1,000 שנה, משאל עם חוקתי באיטליה הופך לדיון על עתיד האיחוד האירופי, נשיא ארצות הברית מבקר בקובה, והפיליפינים, מושבה אמריקנית לשעבר, דווקא עורקת לצד הסיני.

    מתיאו רנצי, אנגלה מרקל, פרנסואה הולנד, ברק אובמה ודיוויד קמרון. ב-2017 רק מרקל תהיה רלוונטית (אם תנצח בבחירות) (צילום: gettyimages)
    מתיאו רנצי, אנגלה מרקל, פרנסואה הולנד, ברק אובמה ודיוויד קמרון. ב-2017 רק מרקל תהיה רלוונטית (אם תנצח בבחירות)(צילום: gettyimages)

    יותר מכל, ומה שמחבר את כל הנקודות יחדיו, זו הייתה שנת המרד. המרד של המערב בשינוי הכוחות העולמי, נגד עליית המזרח, הגלובליזציה, המוסדות הישנים, האליטה ואפילו הדמוקרטיה. דווקא בשנה שציינה 25 שנה להתפרקות ברית המועצות וניצחון ארצות הברית והמערב, נראה ששוב מתעוררות שאלות מחדש.

     

    מאז 1945 עיצבה ארצות הברית את המערכת הבינלאומית בדמותה. היא בנתה מוסדות בינלאומיים, קידמה סחר חופשי, ערכים משותפים ודמוקרטיה. ואכן, במשך שנים הסדר האמריקאי הוציא מאות מיליונים בהודו ובסין מעוני והפך אותם למעמד ביניים, העשיר את מדינות המערב, פירק את ברית המועצות, ולראשונה מזה מאות שנים חיבר את מדינות אירופה, ממזרח ומערב יחד לתקופת שלום ארוכה. את המחיר שילמו ארצות הברית ומדינות מערביות אחרות אצלן בבית בחצרות האחריות. בעוד שהעולם התייצב, הכלכלה שגשגה ונראה שמצבנו טוב יותר, לא כולם שותפים לחגיגה.

     

    את הפועל האמריקאי בדטרויט, שהמפעל שלו נסגר ועבר כמה קילומטרים מעבר לגבול לצפון מקסיקו, לא מעניין שהיום הוא יכול היום לקבל סחורה זולה יותר. כרגע העיר שלו בשקיעה והוא לא מוצא עבודה, וגם אם בסוף הוא מוצא אחת שכזו היא בדרך כלל בתחום השירותים ואינה מספקת אותו כמו זאת שהייתה לפניה. מה עוזר לאיש הנמל בפורטסמות' שבזכות האיחוד האירופי לונדון הפכה עשירה יותר? הוא לא מרגיש זאת בסביבתו הקרובה, העיר שלו נזנחה מאחור. ברחוב הוא פוגש יותר ויותר מהגרים הנחשבים בעיניו לסיבה לכל הצרות. אפילו על האוכל המסורתי והמקומי שאותו הוא אוהב הכריז לא פעם האיחוד האירופי מלחמה.

    השנה שלו. דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)
    השנה שלו. דונלד טראמפ(צילום: רויטרס)
      

    כאן גם מתחיל המרד. הגלובליזציה והמוסדות הבינלאומיים גרמו למנהיגים של כולנו ולמנגנונים ששולטים בחיינו לראות בכולנו אזרחי העולם. ובזמן שאובמה דיבר על שלום במדינות רחוקות ראש הממשלה קמרון דיבר על המצב במזרח התיכון, הקנצלרית מרקל דיברה על חצי האי קרים והנשיא הולנד דיבר על מלחמות באפריקה. כי הגלובליזציה מטבעה הייתה קוסמופוליטית, היא הייתה מאחדת, שיווניות ועיוורת. וכמו שסחורות ומידע עברו אוקיינוסים כך גם בני אדם, בעיות ואחריות ממשלתית.

     

    אבל את האזרח הקטן מעניין בעיקר מה קורה אצלו ברחוב, בשכונה ובעיר, ושנת 2016 הייתה השנה שלראשונה הוא שמע מועמדים שמדברים עליו ועל המדינה ולא על מדינות רחוקות ויציבות העולם. הוא שמע את טראמפ מדבר על מפעלים וכבישים ועל אמריקה לפני הכל. או את בוריס ג'ונסון (שהיה ראש עיר ומחובר יותר אל השטח) בגרסתו הבריטית. ולראשונה מזה זמן רב הוא הרגיש שיש מי שמבין את הבעיות, מדבר אליו בשפתו ולוקח אחריות.

    שילם את המחיר. דיוויד קמרון (צילום: רויטרס)
    שילם את המחיר. דיוויד קמרון(צילום: רויטרס)

    בוריס ג'ונסון ותומכי היציאה מהאיחוד (צילום: רויטרס)
    בוריס ג'ונסון ותומכי היציאה מהאיחוד(צילום: רויטרס)
     

    זה גם לא סיפור של ימין ושמאל, זה סיפור בין המפסידים למרווחים של המצב הקיים. מי שהסטטוס קוו משרת אותו מול מי שלא. לכן גם אין הרבה הבדל בין מנהיגים כדוגמת ביל קלינטון, טוני בלייר, אנגלה מרקל או ניקולה סרקוזי. בנושא הזה כולם מייצגים את הסטטוס קוו, כולם תמכו באותם תהליכים בינלאומיים ובאותם ארגונים ומוסדות. כולם הם הממסד הישן.

     

    זו גם הסיבה שבכל מדינה המרד מגיע מכיוונים אחרים. בארצות הברית ובבריטניה, ובשנה הבאה כנראה בצרפת, גרמניה והולנד המרד מגיע מימין. בעוד שבספרד (פודמוס), איטליה (חמשת הכוכבים) ואפילו יוון (סיריזה) הוא מגיע דווקא משמאל. מכיוון שזהו לא מרד אידאולוגי, הוא לא בין תומכי השוק החופשי לסוציאל דמוקרטיה, או בין הליברלים לשמרנים כמו שהורגלנו לשנן מזה שנים. הוא בין שמפסיד מהמצב הקיים או לפחות מרגיש ככה, לבין מי שמרוויח ממנו.

    צריך להבין שאת הגלובליזציה, הסחר ותלות הגומלין העולמית כבר קשה מאד לעצור, וגם אין צורך, ולכן טוב שהרכבת הזאת כבר ייצאה מהתחנה. מפעלים לא יחזרו מסין לארצות הברית, הסקוטים לא יישבו לכרות פחם, וטקסטיל ימשיך להגיע מבנגלדש או אפריקה.

     

    אבל הגלובליזציה לא חייבת לעצור, היא יכולה להשתנות. איך אמור להראות עולם בו ארצות הברית מתנגדת להסכמי סחר חופשי, שמדינות במזרח אסיה עורקות למחנה הסיני, שחלקים גדולים במזרח התיכון ובאפריקה ממשיכים להתפרק ולהוביל לנדידת עמים, ושבאירופה עוד ועוד מדינות ידרשו להחזיר לעצמן סמכויות מבריסל? קשה לומר. אבל זאת תהייה גלובליזציה פחות ליברלית, פחות חופשית ופחות אידאולוגיית, מבוזרת הרבה יותר וללא הגמון מוביל כדוגמת ארצות הברית.

     

    במידה מסוימת זאת גלובליזציה לאומנית הרבה יותר, בה המדינה לא תפחד לשים גובלות או מחסומים, גלובליזציה שמנסה להיות לא קוסמופוליטית אלא כלכלית בלבד. האם ההפרדה הזאת בכלל אפשרית? האם יש אפשרות לגלובליזציה כזאת? בשנת 2017 כולנו נתחיל לדעת, כי כמו שאמרתי בפתיחה, אנחנו חיים בזמנים מעניינים.

     

    עומר גנדלר הוא מרצה ליחסים בינלאומיים ואינטגרציה אזורית באוניברסיטה הפתוחה, תלמיד מחקר באוניברסיטה העברית בירושלים, ומפעיל את הבלוג תוצרת חוץ.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "2016 - שנת המרד של האזרח הקטן"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים