נשים לא רוצות בן זוג שלא יודע לפרגן
דניאל לא האמין למשמע אוזניו. דווקא מאיה, שסימלה את כל מה שרצה באישה, ביקשה להיפרד ממנו. היא עשתה זאת כי הרגישה שהוא עסוק יותר בלהתחרות איתה מאשר בלהיות בן הזוג שלה. אימון אישי
כשדניאל התיישב ב'מעבדה', מרחב קבוצתי שמאפשר הבנה עמוקה של מה קורה לנו ביחסים, אפשר היה ממש לשמוע את גלגלי המוח שלו עובדים בשצף. הוא סקר את אחד עשר הנוכחים והנוכחות הנוספים, וניתן היה לראות את מערכת בקרת האיכות המוחית בראשו בוחנת, משווה, שופטת ומדרגת את עצמו ביחס לשאר הנוכחים. ראיתי את המתח בפניו כששני אנשים מסוימים דיברו, וקלטתי כיצד חש הקלה כששמע שאחד מהם הביע קושי, וניפץ את תדמית "הגבר המצליחן" שדניאל הדביק בדמיונו לבחור הזה. כמו שאתם מבינים, עקבתי אחר התקשורת הלא מילולית של דניאל כבלשית מיומנת. רציתי לאסוף כמה שיותר מראי מקום על מנת להראות לו את ההתנהלות הבלתי מודעת שלו.
סולם ההישגים של דניאל
דניאל הגיע אלי לראשונה לפני חמש שנים. הוא עשה זאת אז בגלל ענייני קריירה. גם אז, כמו היום, הוא היה בחור מאוד הישגי, והטריד אותו שאחרים מתקדמים ואילו הוא מרגיש תקוע. מאז עברו הרבה מים בנהר. הוא התקדם בקריירה בנמרצות, וטיפס בסולם הקידומים עד שהתפנה אצלו מקום גם לנושא הזוגיות.
בשיחותינו במרוצת השנים לא יכולתי להתעלם מההשוואות הבלתי פוסקות שדניאל ערך בינו ובין אחרים, עם תהיות כמו "למה הם כבר בזוגיות/נשואים/הורים, ואני עדיין לא". אין ספק שזוהי אמירה רווחת שנשמעת בקליניקה פעמים רבות, אבל אצל דניאל היא קיבלה משמעות נוספת. זה דרבן אותו להוכיח שהוא לא סתם מזדחל מאחור, ושהוא חייב להביא את הבחורה "הכי הכי".
בשיחת הטלפון האחרונה שלנו, סיפר בקול סדוק על הפרידה שהתרחשה ימים ספורים קודם לכן. הם הכירו באופן שהוא תמיד חלם שיקרה - במסדרונות המשרדים, ולא דרך "עוד אפליקציית פח" כדבריו. ולא רק שזו הייתה פגישה מקרית, כמו בסרטים, אלא שמאיה היתה כל מה שהוא רצה - יפה, חכמה, מצליחה, מצחיקה, עמוקה וקלילה. חצי שנה לקח לזוגיות שלהם להתפתח עד שמאיה חתכה. "אתה כל הזמן נותן לי תחושה שאתה מתחרה בי", אמרה לו בשיחת הפרידה. "אתה לא מפרגן, אתה צר עין, מקצץ לי את הכנפיים וכל הזמן נותן לי להרגיש שאני לא מספיק טובה".
דניאל נחנק. הוא היה המום מהדברים ששמע. הוא אומנם כבר נתקל במשוב הזה בסיטואציות אחרות לחלוטין, כשאנשים העידו באוזניו שהם מרגישים שהוא מקטין אותם, אבל מול מאיה?! הוא ממש לא הרגיש שהוא עושה לה את זה, להפך. הוא הרגיש שהיא יותר טובה ממנו בהמון דברים, דבר שייצר אצלו רגשות סותרים, שכללו מצד אחד גאווה, ומצד שני גם לא מעט רגשי נחיתות. כן, היא מרוויחה יותר ממנו, ויש לה "כשרון טבעי", בזמן שהוא מתאמץ בדברים מסוימים, אבל בחוויה שלו הוא הצליח לשלוט במחשבות הללו, ולא נתן להם לנהל אותו. הוא הופתע שהיא הבחינה בזה.
את שיחת הטלפון הזאת סיימתי כשהצעתי לו להצטרף ל'מעבדה'. זו באמת הצעה ששמורה למעטים, מאחר ומדובר בתהליך מאוד ספציפי למי שרוצה באמת להבין מה קורה לו במערכות יחסים, ומהם הדפוסים הלא מודעים שמנהלים את ההתנהגות שלו. מול יתר הנוכחים, דניאל הגדיר את עצמו כאדם הישגי, עד שבאחד המפגשים מישהי זרקה לו "אתה כל הזמן מנסה להוכיח שאת יותר טוב מאיתנו. אתה כל הזמן בתחרות". ואז דניאל הבין שלצד ההישגיות, מה שמנהל אותו באמת זה יצר התחרותיות.
בין הישגיות לתחרותיות
חשוב להבדיל בין שתי התכונות הללו שהרבה פעמים משדכים אותן זו לזו, אבל יש הבדל מהותי ביניהן. הישגיות היא לא תכונה מולדת אלא נרכשת, והיא מתפתחת לאורך החיים בהתאם לסביבה בה גדלנו, לאופיינו ולאירועי החיים. אנשים הישגיים בוחנים את עצמם על פי ההתקדמות האישית שלהם, ושואפים תמיד להיות טובים יותר. לעמת זאת, תחרותיות היא כן תכונה מולדת. בכל אחד קיים יצר תחרותיות המתפתח בהתאם לנסיבות החיים, אבל מי שניחן בתחרותיות יתר עסוק רק בתוצאה עצמה ולעולם לא בדרך.
הקבוצה הדהדה לדניאל שדווקא כשהוא לא מנסה להוכיח משהו, הוא נגיש ואהוב. בכל פעם שהוא מתעקש לנצח ולהיות הכי טוב, אנשים מתרחקים ומתעייפים ממנו, שלא לומר חשים לא בנוח במחיצתו. הוא הבין שככה הוא אולי מנצח נקודתית, אבל מפסיד לאורך זמן, ובעיקר שהוא לא צריך להוכיח לעצמו או לאף אחד מה הוא שווה. לאט לאט משהו התרכך בו, ונראה שכל חלקי הפאזל מוצאים את מקומם בתוך אישיותו.
באמצע תהליך 'המעבדה', דניאל התקשר למאיה ושיתף אותה בדברים שעבר ולמד על עצמו (בעבר הוא בחיים לא היה נוהג ככה, כי האגו שלו היה מאותת לו שמדובר בתבוסה). הוא ביקש הזדמנות נוספת, ולשמחתו מאיה הסכימה. קבוצה שלמה של חוקרי העצמי בזוגיות מחזיקה לו כעת אצבעות, וממשיכה לאותת לו כשהוא עסוק בהוכחות ובניצחונות מזויפים, במקום פשוט להיות.
עדי קמחי היא מאמנת אישית וזוגית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
לפנייה לכתב/ת 
