אל תשתיקו את המתלוננות

בשישי האחרון, עם עליית הידיעה על הגשת כתב אישום כנגד אלון קסטיאל, פרסמתי סטטוס זועם בנושא בעמוד הפייסבוק שלי, שעורר לא מעט תגובות. כמה מחבריי תהו שמא הפוסט הזועם שלי נכתב מתוך יצר נקם כלפיו, ושאלו אם אני מכירה אותו באופן אישי. אז קודם כל, לא. לשמחתי, אינני מכירה את אלון קסטיאל, אבל וואו, הפוסט עוד לא התחיל בכלל להיות זועם. מדובר היה בכמה מילים קצרות שהבהירו את תחושות הגועל והבחילה שהציפו אותי. כי את אלון אולי לא יצא לי להכיר, אבל אני בהחלט מכירה את המקרים ואת התופעה, וכואב לי מאוד על הקורבנות.

אז את יושבת לבד בבוקר מול המחשב, וקוראת עדות אחרי עדות, וממש יכולה לראות בעיניים שלך כל מקרה שכזה. רק שתוך כדי קריאה את פתאום מרגישה כאב חד בגוף, והדמעות מתחילות לזלוג מעצמן, ואת מבינה שזה לא רק בכי של אמפתיה לאחרת, אלא שהגוף מתחיל להיזכר ולהבין שהחוויה ההיא מלפני ארבע שנים, זאת שעד עכשיו לא יושבת לך נכון בגוף, היא בדיוק מה שאחת המתלוננות מתארת. פשוט אז את בכלל לא ידעת שהסם הזה קיים, ועד עכשיו בכלל האשמת את עצמך. ההבנה הזאת שכן, כנראה שגם את חווית בדיוק את אותו מקרה, וגם לך זה קרה עם איש חזק ובעל השפעה, היא הבנה מטלטלת בעוצמתה.

אפרת וכטל. קריאת העדויות גרמה לה לחזור לחוויה ההיא מלפני ארבע שנים

כי אולי זה לא היה קסטיאל, אבל מדובר בדיוק באותו פרופיל ובדיוק באותה השיטה, וכמו המתלוננת גם לי זה ברור שאם לא אעשה משהו, שאם לא אפרסם ואפיץ את הסטטוסים האלה, הוא פשוט ימשיך להתנהג ככה, ואת מה שעשה לי, יעשה בוודאי לנשים אחרות. כי הזאב הרע, הוא לא בדיוק הגבר המכוער והלא מוצלח שמחכה לך בסמטה חשוכה, הוא לגמרי הזאב שמחופש לכבשה. וזה הרבה יותר מפחיד.

אנשים כבר ציניים כלפי זה: "אוי, עוד מתלוננת. מה זה? טרנד חדש?". או המשפט ה"אהוב" עליי: "כל כוכבת פתאום הוטרדה מינית, וכל אחת שולפת את הקלף הזה כדי לקבל שער". אז לא, אף אחת לא מנצלת מעשים מגונים שעברה כדי להתפרסם. אף אחת לא נהנית לחשוף את הרגע המביך, החושף והמבעית שהיא עברה, אף אחת בטוח לא נהנתה באותו הרגע, ואף אחת לא מפרסמת ונזכרת עכשיו במקרה הנורא רק כדי שיכתבו עליה. נהפוך הוא.

היא כותבת ומוכנה להיחשף, גם אם זה קשה, כי עכשיו התחילה המודעות, כי עכשיו זה כבר בסדר להראות את הפנים שלך, כי עכשיו את מבינה שאת לא אשמה בגלל שהוא פסיכופת, ועכשיו את מבינה שלך יש אחריות ולמילים שלך יש כוח, ולמעשים שלך יש עוד יותר כוח ועוצמה והשפעה על נשים אחרות, שילמדו להיזהר מהידיד הטוב הזה ש"רק" הביא להן משהו לשתות, ומאיש העסקים שבחורות נופלות לרגליו אבל הוא מעדיף להפיל אותן לתהום.

אגב, הפרסומים האלה חשובים לא פחות גם לסביבה עצמה - לאנשי הלילה שמכירים את התופעה וספציפית את המעשים המיוחסים לקסטיאל, ואפילו מכירים עוד כמה כאלה שמתנהגים כמוהו. וזה מבאס ומאכזב, כי לא רק נשים צריכות להתלונן על מעשה שעשו להן. אם נהיה אנשים אכפתיים וננסה להתחשב קצת יותר האחד בשני, גם גברים יוכלו להתלונן על מקרה אלים שהם היו עדים לו, וגם לכם, שקוראים את הטור שלי, יש את הכוח לעשות שינוי חברתי ולמגר את התופעה הזו.

אם לבחורה שמו סם אונס בכוס, ואם הבחור מזג לה צ'ייסר אחד יותר מדי והיא כבר לא בשליטה על מעשיה, ואתם מכירים היטב את השיטה הנלוזה של אותו איש חיי לילה מוכר - מותר לכם להתערב ולעזור לבחורה, גם אם תהרסו לחבר המיליונר שלכם איזה ערב מוצלח. אוי לא, אז הוא לא ישלם עליכם יותר בבראסרי? נראה לי שתצליחו להתמודד.

כן, יש לכולנו את הכוח להפסיק את התופעה הזו. אז להגיד למתלוננות לסתום, כי זה נמאס לשמוע כל יום על עוד אחת כזו? כי זה סתם טרנדי בעיניכם? מה השגתם בזה? השגתם שוב השתקה. עושים לכם בדיוק את מה שאותם גברים מנסים לעשות באותו ערב - מרדימים אתכם, ואז משחקים בכם. די! בוא נשבור כבר את השתיקה הזו. כי זה כבר באמת נמאס וזה באמת מוגזם ומופרך ולא אמיתי כמות ההטרדות שנשים עוברות. ואתם יודעים משהו? אם זה מציק לכם באוזניים ובעיניים, ומפריע לכם למהלך היום-יום התקין והפסטורלי הזה שלכם, רק נסו לדמיין עד כמה מפריע ומציק ומכאיב ומעליב זה עבורנו, לחיות עם האמת הזאת בבטן בכל יום מחדש.

אפרת וכטל היא כתבת תרבות ובידור ומגישה באולפן ynet.