"ויקטוריה" ו"הכתר" מחזירות את התאווה לסיפורי אצולה

חברתי הנחותה ממני טוענת שאין טעם באף ז'אנר דרמטי מלבד רומן מעמדי, מפני שהסיפור המעניין היחיד הוא איך אנחנו נולדים לתוך סדר היררכי שרירותי, ומנסים לנצח אותו. אני, שמחזיקה לפחות שמלה אחת של נסיכות, טוענת יותר מזה: שכל ז'אנר דרמטי מסתובב ממילא על ציר מעמדי. זה מה שמזריק דם אל ליבם של שירי הקרב, סיפורי המאבק, סיפורי החניכה וסיפורי האהבה הגדולים.

"ויקטוריה" ו"הכתר" מאפשרות הזדהות עם שני הצדדים: עם המעמד השליט שקיבל את השררה בידי כוח טבעי ובלתי ניתן להזזה וגם עם אחינו העבדים. זה יכול לקרות באותה סצנה ממש. אני גם נהנית מהשפע ומהפאר של חיי המלוכה - ובדרך עקיפה זו משתתפת בהם - וגם נתקפת חוסר מנוחה ותוהה למה בעצם כולם משתחווים דווקא לאישה הזו, שקוראים לה אליזבת למשל, ולא לכל אדם אחר.

ב"הכתר" יש רגע שבו אליזבת והנסיך פיליפ נדרשים לצאת מבית המידות היפהפה שבדיוק סיימו לשפץ על חשבון הציבור ולעבור להתגורר בארמון בקינגהם, לאור הכתרתה של אליזבת כמלכת אנגליה. הנימוק הוא ששם מתגורר המלך. זו חובתם. פיליפ מקטר כהוגן ואז נכנע וממלא את חובתו. אנחנו אמורים לצקצק בלשון ולהתפעל מההקרבה. זה הסיפור ש"הכתר" ו-"ויקטוריה" מספרות: איך מוסרים בני המעמד העליון את הפרטיות שלהם ורבות מן ההחלטות האישיות אל החובה, תמורת הזכויות הרבות. המלכה ויקטוריה, למשל, חייבת להציע לאלברט נישואים, ולא להפך. הם פועלים לפי הכללים ולא לפי צו הלב.

ואולי הסיבה האפקטיבית ביותר שגורמת לנו להתרפק כל כך על הזמנים והדמויות האלה נטועה בסירוב ההולך וגובר של בני המעמד העליון

 של זמננו לציית לעסקה. הם נהנים מזכויות היתר, אבל לא מוכנים למלא את חובות המעמד. יכול להיות שזה תמיד היה ככה, אבל לא שמנו לב. האמנו למראית עין של דמוקרטיה, של שקיפות, של זכויות אדם. כשטייקונים קורסים אחד אחרי השני ולא משלמים חובות; כשחברי כנסת מסרבים לרדת מכיסאם, לא משנה מה עשו - אנחנו מתגעגעים להדר הישן, כשידענו מי עושק אותנו - המלך - והמלך לא שיחרר הודעות לעיתונות בלשון הסוואה. יחסי הכוחות היו ברורים. והכל היה עטוף קטיפה, לא פילטרים.

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".