האמת המסוכנת מאחורי משפט אזריה
לכאורה, הכרעת הין היא ניצחון לרמטכ"ל וליעלון. אבל פרשת אזריה חושפת את החברה הישראלית במלוא כיעורה: רחשי לב מסוכנים, גזענות וקריאת תיגר חריפה על שלטון החוק
בפאנל שבו נטלתי חלק באלקנה לפני כשבועיים - בהנחיית ד"ר יועז הנדל ובהשתתפות אלוף במיל' עוזי דיין - הצגתי בפני תושבי היישוב את הסוגיה החשובה ביותר העולה מפרשת אלאור אזריה: נניח, שאלתי, שהיה אומר בחקירתו במצ"ח כי ידע שהמחבל מנוטרל ומטרת הירי בו הייתה רק כדי לוודא שימות, האם יש להרשיעו? הנדל, שניהל את הדיון ברגישות, באיזון ובמקצועיות רבה, העמיד את השאלה להצבעה. נחשו מה הייתה התוצאה.
הכרעת הדין עסקה כצפוי בצדדים המשפטיים־עובדתיים של הפרשה, לנוכח הקו התקיף שבו נקטה ההגנה. פרקליטיו של אזריה טענו, ויחזרו על טענות אלו בערעור שהם כבר הודיעו שיגישו, כי הנאשם, לכל היותר, לא פירש לא נכון את האירועים, סבר כי המחבל טרם נוטרל וייתכן שהסתיר מטען חבלה, פעל על פי הנהלים שהכיר וניסה להגן על חבריו ועל עצמו מפני הסכנה. זו הסיבה שירה, והחקירה נגדו, כמו גם ההליך המשפטי, הם ניסיון של המערכת לטפול עליו, החפ"ש המסכן, את אשמת רשלנות המפקדים – מהמ"פ עד הרמטכ"ל. והכל תוך ניהול מלחמה אגרסיבית בבית המשפט, גם נגד צוות התביעה הצבאית, השומר על איפוק מתמשך, ובאמצעות התקשורת המסקרת את המתרחש שם. פרשנים רבים טענו שמדובר בהימור מסוכן, בקו שלעולם לא יתקבל מול אין־ספור עובדות סותרות ופירכות בעדותו של אזריה עצמו.
הם צדקו. בית הדין פירק לגורמים את גירסתו של אזריה ושלל אותה מכל וכל. למעשה, בהכרעת הדין ניתן למצוא הד ברור להחלטה של מצ"ח בתחילת הפרשה לחקור את אזריה על רצח ולהמלצת חלק מהגורמים שם להעמידו לדין בגין עבירה זו. הכרעת הדין מקימה מתוכה למעשה את כל יסודות העבירה הזו - המתה מכוונת של אדם אחר, ולא רק הריגה. החלטת התביעה הצבאית להאשימו בסופו דבר בעבירה קלה הרבה יותר, נראית על הרקע הזה לא מנותקת מהלחץ הציבורי הפוליטי הכבד שהופעל אז על הצבא.
ההסתערות על יעלון ואיזנקוט כי חרצו את דינו של אזריה לפני הכרעת הדין (אבל לא על נתניהו שהתקשר לאביו, וליברמן שהופיע בבית הדין לתמוך בו); הטענות כלפי התובעים שהם שמאלנים והשופטים שהם מוטים; וכמובן כלפי התקשורת, לצד אמירות שהוא "הילד של כולנו" - הם רק כיסוי לדבר שרבים בינתיים חוששים מלבטא בקול רם. עדיין. גם זה יבוא. הדבר הוא התשובה לשאלה שהצגתי באלקנה.
הצבעת הרוב באלקנה שלפיה יש לזכות את אזריה בכל מקרה (הנדל אמר אתמול שהוא זוכר חצי־חצי) אינה משקפת, לדעתי, דעה ימנית קיצונית ומבודלת של מתנחלים אלא את הרוב היהודי בין תושבי ישראל. לפי הרוב הזה, גם אם אזריה היה מודה בחקירה כי הדברים שצוטטו מפיו לאחר הניסיון של אותו מחבל לדקור את חבריו – שהוא לא צריך לצאת משם חי – אכן משקפים את דעתו ואת מעשיו; כי הבין שמדובר באדם ששוכב חסר אונים על הקרקע, פצוע ואינו מהווה סכנה לאיש, ולמרות זאת החליט לדפוק לו כדור בראש; גם אם היה מאשר כי לא החשש לשלום חבריו אלא השקפתו שמחבל, גם כשהוא שבוי, דינו למות מידיו שלו, המוציא להורג מטעם עצמו בכיכר העיר, ולא להגיע לחקירה ולבית המשפט; גם אם היה חושף שמאחורי מעשיו נמצאת אג'נדה פוליטית, ושילכו לעזאזל נוהלי הפתיחה באש וכל מה שמפקדיו הורו לו – גם אם כל זה היה קורה, עדיין רוב הציבור (ואולי "רק" מחציתו) היה סבור כי אינו אשם בהריגה, בטח לא ברצח. חלקם בוודאי מאמינים שמדובר בגיבור.
האמת הנוראה הזו היא ביטוי לרחשי לב המסכנים את קיומה של הדמוקרטיה הישראלית: האמונה שיש מעשים שבהם "חוכמת הרחוב", כפי שאמרה אחת מתושבות אלקנה, "עדיפה על הכרעת בית המשפט"; האמונה שיש להבדיל בין דם יהודי ודם ערבי; האמונה שגם אם חייל ישראלי הרג מחבל פלסטיני פצוע וחסר ישע, פשוט כדי להרוג אותו – למרות שהדבר תואם בדיוק את יסודות עבירת הרצח – אין מצב שיורשע. האמת הנוראה הזו היא קריאת תיגר חריפה על שלטון החוק ועל השוויון בפני החוק, וטבולה בגזענות מהסוג הגרוע ביותר.
אלאור אזריה לא יצר את אותה אמת נוראה. הירייה בראשו של המחבל רק חשפה אותה. הלוואי שהיא תביא להבנה עד כמה היא מסוכנת לכולנו.
לפנייה לכתב/ת 
רונן ברגמן
צילום: דור מלכה
מומלצים
