שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גברים ישראלים, האדישות שלכם משעממת
    כולנו מחוספסים, אדישים ולא מצליחים לתקשר יותר משני משפטים האחד עם השני, ואם אפשר גם לענות להודעה רק פעם ביומיים - מה טוב, כי זה מראה שממש לא אכפת לנו

    אני וגבריאל יושבים באיזה בר הזוי במנהטן שההתמחות שלו היא פונץ'. כן, פונץ', המשקה הידוע לשמצה שמככב במסיבות נשף הסיום של תיכוניסטים אמריקאים מרגיזים. המלצר שלבוש כמו קערת פונץ' בעצמו מגיש לנו את הקערה האימתנית, ומוזג לכל אחד מאיתנו כוס ורודה ועליזה. הוא עומד דום לצידנו ומחכה ששנינו נטעם ונחווה את דעתנו. גבריאל מרחרח, טועם ומתחיל לשתף את המלצר בזיכרונות מבית אמא - הטעם המתוק מזכיר לו נשכחות, והארומה הפירותית מחזירה אותו לפורטו ריקו, שבה הוא גדל. אני מסתפק ב"טעים, תודה".

     

    המלצר עוזב, ואיתו גם הנימוסים הבריטים. "תכלס, הכי בא לי בירה", אני מנפץ לגבריאל את האשליה שנלגום פונץ' בשארית חיינו. "אתה יודע שאתה ממש כלבה? המלצר מתעניין בדעתך על המשקה, הוא באמת רוצה לפתוח איתך שיחה, ואתה מסתפק ב'תודה'". "איזה שטויות", אני מבטל אותו. "זה לא מעניין אותו, הוא רק רוצה טיפ... נראה לך שמעניין אותו הסיפורי פורטו ריקו שלך?", שנינו צוחקים וגבריאל נאלץ להודות שזה מה שהוא הכי אוהב בישראלים - את הביצ'יות שלנו.

     

    האמת? אני מבין אותו לגמרי. גם לי קצת נמאס מכל הנימוסים ודיבורי הסרק שמסביבי. בכל מקום שואלים אותי זרים מה שלומי ואיך היום שלי מתקדם, ואיך אני מתמודד עם החורף ובאיזו תנוחה ישנתי אתמול בלילה. ושלא תבינו לא נכון, זה נחמד, אבל בשלב מסוים המשחק הצבוע הזה של החנחונים מעייף אותי, והאינטראקציה המכאנית הזאת הופכת למיותרת.

     

    שבועיים אחרי קערת הפונץ', עשר שעות טיסה ופרידה כואבת מגבריאל, ואני מוצא את עצמי בבר הקבוע שלי בזמנהוף. פה אין פונצ'ים, אין מבחני טעימה לבירות וקוקטיילים נחשבים לקללה. העולם המקביל הזה שקוראים לו תל אביב, גורם לי לחשוב שאו שחלמתי את ניו יורק או שאני חולם ברגעים אלה. השדרה החמישית היא עכשיו דיזנגוף בלי המזרקה, החלופה למגדלי טראמפ הם עזריאלי, ומברוקלין נשארה רק פלורנטין המתפרקת. אפילו רווקים כמעט לא נותרו בעיר הזאת, ומצאתי את מרבית חבריי כשהם מסודרים זוגות-זוגות בתיבות הנוח שלהם.

    מהר מאוד אני נזכר באדישות הישראלית (צילום: Shutterstock)
    מהר מאוד אני נזכר באדישות הישראלית(צילום: Shutterstock)
     

    אין בעיה, כולכם בזוגיות פתאום? זה לא מפחיד אותי, אני רווק וטוב לי. אבנה לעצמי תשתית רומנטית חדשה אם צריך. אני שולף את האפליקציה הנכונה מהכיס ויוצא לדרך. עכשיו כולם ישראלים, אז אפשר לוותר על הסמול-טוק המיותר, לא כך? אני מתרגש ומנסה להסתער, אך מאוד מהר אני נזכר מה זה אדישות ישראלית, בזמן שמילותיו של גבריאל מהדהדות להן בראשי.

     

    בניגוד לניו יורק, כשישראלי פוגש בישראלי, מדובר בשני אוגרים אבודים על גלגלים שלא מובילים לשום מקום. תחרות ה"מי קול יותר" יוצאת לדרך. כולנו מחוספסים, אדישים ולא מצליחים לתקשר יותר משני משפטים האחד עם השני. שיחות שבלוניות של "היי" ו"מה המצב?" ו"מה מחפש?", לא מובילות לכלום, ואם אפשר גם לענות אחד לשני פעם ביומיים - מה טוב, כי זה מראה שממש לא אכפת לנו יותר מדי. רצוי גם לא לקבוע שום דבר קונקרטי כי הלו"ז שלנו יקר מפז, אז "נזרום" ונדבר כבר... בכלל, למה לטרוח לשים סימן שאלה אחרי שאלה או להשתמש בסימני פיסוק כמו פסיקים, למשל? זה סתם יראה שאנחנו יותר מדי רוצים או דוחפים, כך שכבר עדיף להשתמש באימוג'ים ולא במילים.

     

    תראו, אני לא בא בטענות, האינטראקציה הזאת הדדית לגמרי, היא מזינה אותי ואני מזין אותה. זאת מלחמת התשה ועדיין לא ברור באיזה תפקיד אני, המתיש או המותש. רק בישראל זה נחשב לפתטי להביע אסרטיביות או עניין במישהו. במקום לאוורר קצת את הכבדות וליזום ולזרום (לא למיטה. בזה אנחנו ממש טובים), אנחנו נכנסים לשיחות על שום דבר שמובילות לשום מקום.

     

    גברים ישראלים - אתם מעייפים אותי, או שאני מעייף אתכם. את עצמי אני בטוח מעייף. ולפחות יש לנו אחד את השני. צרת רבים-חצי נחמה. ובתכלס? תודה לאל שאני לא רווקה סטרייטית חובבת פונץ', כי אז באמת לא הייתה לי תקווה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "גברים ישראלים, האדישות שלכם משעממת"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Shutterstock
    אז מה אחינו? לפחות אם היה פה איזה פונץ' נחמד
    צילום: Shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים