שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ניסינו: שבוע לילדים עם מסכים ללא הגבלה
    נירית צוק איפשרה לילדיה להיות מחוברים למסכים במשך שבוע, וניסתה לא לומר שום דבר, עד שהגיע הפיצוץ עם המתבגר באמצע הלילה. אז מה קורה כשנותנים לילדים לעשות מה שהם רוצים?

    "אמא, אולי נעשה יום ללא מסכים?", אומר הזאטוט, ואני מביטה בו בגאווה, בטוחה שהנה, יש צדיק אחד בסדום. אבל אז קלטתי בזווית העין ששני אחיו הגדולים פשוט השתלטו על מסך הטלוויזיה והעיפו אותו מהסלון.

     

    ניסוי חדש נזרק לחלל האוויר על ידי העורכת שהציעה בנון שלנטיות רעיון יצירתי: "מה דעתך לנסות במשך שבוע לא להגביל את הילדים בשעות צפייה במסכים? פשוט תני להם להיות מול מסכים כמה שהם רוצים". חשבתי שמעניין יהיה לבדוק האם בעולם ללא הגבלה הצורך הטבעי של הילד יהיה לחפש לעצמו הגבלות ומסגרות? האם השפעת המסכים באמת כל כך ממכרת כפי שאומרים לנו? ומתי אני, כהורה, מרגישה צורך להתערב? ובינינו, אם נעזוב את כל הפילוסופיה, רציתי גם קצת חופש מכל המריבות היום-יומיות שיש לי עם הילדים סביב נושא המסכים, אז הסכמתי, כמובן, והניסוי התחיל.

     

    אוכלים עם מסכים

    היום הראשון לניסוי היה עמוס למדי, כך שפגשתי את הילדים רק בערב. כשקראתי להם לבוא לשולחן, הגדולים (גילאי 17,13) כהרגלם הגיעו עם הניידים, ושמו אותם לידם. בשלב הזה אני בדרך כלל נוזפת בהם שיזיזו את הניידים מהשולחן וישבו לאכול. הפעם לא אמרתי דבר. באותו רגע, כאילו הריחו את השינוי באוויר, רץ הזאטוט (בן 6) לסלון, הביא את הנייד והניח אותו לצדו.

     (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)
     

    שלושת הילדים ישבו והביטו בי. הבטתי בהם בחזרה. זבוב לא הרעיש בחדר. אף אחד לא מצמץ. ברקע הייתה חסרה רק המנגינה הבלתי נשכחת של הסרט "הטוב, הרע והמכוער". מי ישלוף ראשון? שתי דקות נוספות עברו, והילדים התנפלו על המסכים. הילדה קראה ווטסאפים כאילו אין מחר, המתבגר צפה בסרטונים והזאטוט שיחק במשחקי מחשב. בין לבין הם גם אכלו. אני ישבתי מולם, כמו שריד מימי הביניים, כזה שלא מחובר לשום דבר (ובתקופה האחרונה גם לא לעצמו), והבטתי בהם. הרגשתי בדיוק כמו בסרטים האמריקאים בהם רואים משפחות אוכלות ארוחות ערב מול מרקע הטלוויזיה. ולמרות שאכלנו חביתה וסלט, התחושה באותה ארוחה, ובהמשך הערב, הייתה של נתק ובדידות. אדם בעולמו יחיה.

     

    הילדים מדברים לעצמם

    ביום למחרת הגיעו המתבגרים מבית הספר ומיד אצו רצו לצפות בטלוויזיה. לשאלתי האם יש/אין שיעורים, זכיתי להנהון קצר ולתשובה לא ברורה. שעתיים לאחר מכן, שניהם כיבו את הטלוויזיה, מיוזמתם, וישבו ללמוד. הייתי כל כך גאה. הייתי בטוחה כי אני נושאת בשורה חדשה לעולם: הנה לכם, המסכים לא ממכרים, הכל בשליטה.

     

    שעתיים לאחר מכן, המתבגרים חזרו למסכים, וכאילו לא די בכך, הם שילבו גם חברים וירטואלים. המתבגר שיחק עם חבריו במשחק און-ליין, שבו כולם שומעים כל מה שקורה אצלנו בבית, ולכן צריך לשים לב מה אומרים ומתי, וכמובן שעדיף בכלל לא לומר דבר. הילדה הלכה בשלב זה במרחב הביתי ודיברה לעצמה, תוך שהיא שולחת הודעות קוליות לחברות ונקרעת מצחוק. לאחר כל הודעה כזאת הגיעה תשובה מהחברה, שנשמעה ברחבי הבית בקולי קולות. קן הקוקייה בהתגלמותו, ללא ספק. שלושה אנשים נמצאים בבית באופן פיזי, ועשרה לפחות באופן וירטואלי. ניסיתי לנחם את עצמי בכך שמעבר לחדירה הלא נעימה לפרטיות, הרי שלפחות חסכנו ולא צריך כיבוד.

     

    לניסויים הקודמים:

    - הורים יכולים להתנתק מקבוצות ווטסאפ? ניסינו

    - השבוע שבו אמא פתחה בשביתה

     

    אף אחד לא זז

    כשהזאטוט הגיע מהצהרון הוא הצטרף לחגיגה. בשלב הזה הוא ביקש שלא להגיע לחוג כי הוא מעדיף לשחק במשחקי מחשב. בהתאם לניסוי, זרמתי עם הילד ונשארנו בבית. עוד משחק ועוד משחק, ואני השתדלתי שלא להשתגע. ראיתי כיצד המתבגר יושב במשך שעות ארוכות מול המסך ושוכח את עצמו. שוכח לאכול או לשתות, מאמץ את עיניו ללא הפסקה. כל ניסיון לשוחח איתו זכה להתעלמות גורפת או לנהמות לא ברורות המזכירות את האדם הקדמון.

     

    ראיתי כיצד הזאטוט יושב באותה תנוחה מבלי לזוז, כשכל כולו מרוכז בניסיון להריץ את השחקן שלו בין כל מיני מכשולים, ואלו קריאות צער, ייאוש ועצבים הוא מוציא מפיו בכל פעם שהמשחק נעצר. הוא, בניגוד למתבגר, דווקא עצר אחרי כל משחק כדי לאכול. ככה צפיתי בהם במשך שעות ללא שום יכולת לתקשר עמם. בהתחלה זה היה נחמד. היה לי זמן לקרוא עיתון, לענות למיילים, ואפילו לבשל באין מפריע. אך לאט לאט הרגשתי איך אני הופכת ליותר ויותר עצבנית: מהקולות של המשחק, מחוסר התקשורת שלהם, מכך שהם לא דואגים לעצמם. באותו לילה ציפתה לי גם הפתעה.

     (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)
     

    התעוררתי באמצע הלילה, כשאני שומעת בבית קולות מוזרים. בהתחלה חשבתי שמדובר בגנבים אבל אז שמעתי גם מחיאות כפיים. הלכתי בעקבות הקולות, ופתחתי את דלת חדרו של המתבגר. לא האמנתי למראה עיני. המתבגר ישן לו בשמחה כשהנייד פתוח לידו. כיביתי את הנייד, ומרוב עצבים נשארתי ערה שעה שלמה לאחר מכן.

     

    הפוגה קלה

    ביום השלישי לניסוי קרה דבר מוזר. המתבגרת הגיעה הביתה ולא התיישבה מול הטלוויזיה. היא הודיעה שיש לה המון מבחנים, והלכה לחדרה. גם הזאטוט, לא רצה באותו יום לצפות בטלוויזיה. הוא הציע לי שנעשה משהו ביחד: "אולי נשחק מונופול?", הוא שאל. מרוב התלהבות שהילד רוצה מיוזמתו לעשות משהו אחר רצתי לקנות מונופול, ולאחר מכן ישבנו ושיחקנו. בשלב מסוים גם המתבגר הצטרף למשחק. וככה ישבנו שלושתנו והיה כיף. הם צחקו אחד עם השני, תקשרו זה עם זה והייתה אווירה נעימה. שיחקנו במשך שעה וחצי, ולאחר מכן הכרזתי על סיום המשחק. מיציתי לחלוטין. הילדים, מבחינתם, לא רצו לסיים לשחק וגם לא הסכימו לוותר על נוכחותי. בשלב הזה כמעט והצעתי להם לחזור קצת למסכים אבל התאפקתי.

     

    בעקבות אותו יום כבר פיתחתי תיאוריה שלמה על פיה מסכים הם כמו אלכוהול, ומי ששותה יותר מדי מגיע להנגאובר ומחפש רגיעה. אולם אז הגיע היום הרביעי לניסוי, ושוב גיליתי שאין כללים. באותו היום, הילדה לא הרגישה טוב, ובילתה יום שלם מול הטלוויזיה, כאשר הנייד לידה, כמובן. ביום הזה שני אחיה דווקא פגשו חברים, והגיעו הביתה רק בשעות הערב, ואז, כמובן, התחברו ישירות למסכים - הזאטוט לטלוויזיה והמתבגר למשחקי המחשב. כשכבר הייתי בטוחה שהכל מסתדר כפי שצריך, שוב חזר המתבגר לנייד, ושוב התעוררתי באמצע הלילה. הפעם לתדהמתי הוא גם היה ער. בשלב הזה צרחתי עליו כפי ששנים לא צרחתי. כיביתי לו את הנייד, ולקחתי לו אותו. וכשהוא מלמל שזה גם השעון המעורר שלו. צרחתי עליו שזה בכלל לא מעניין אותי. זה כבר עבר כל גבול מבחינתי. ניסוי או לא ניסוי, הילד צריך לישון.

     

    לכתבות וטורים נוספים היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    וכך, בעצם, הניסוי הסתיים. הייתה זאת הקלה, מבחינתי, לחזור לשגרה. אולם, לא הסתפקתי בכך. שוחחתי עם הילדים, והסברתי להם מה ראיתי בימים האחרונים. הסברתי להם כיצד המסכים משפיעים על התנהגותם: עד כמה הם הופכים לעצבנים ומנותקים, עד כמה הם מאמצים את העיניים, עד כמה זה לא בריא לשבת במשך שעות מול מסך ללא שום פעילות גופנית.

     

    לאחר מכן קבעתי מספר כללים. אחד מהם הוא שבכל אחר הצהריים הם חייבים לא להיות מול מסך במשך שעתיים, ולפני השינה המסכים מכובים. הילדים הקשיבו לי ולא התרגשו יתר על המידה, אבל אני הרגשתי שככה זה צריך להיות. הרגשתי כי מתפקידי כהורה ללמד אותם כיצד עליהם לדאוג לגוף ולנפש שלהם. הבנתי כי גם אם לעיתים התחושה היא של מלחמה, הרי שהמלחמה הזאת חשובה מדי, ולכן אין הנחות.

     

    הכותבת היא מומחית במחקר תרבות הילד והנוער, ועורכת פורטל ההורות עשר פלוס

     

    מאיזה גיל אפשר לחשוף את הילדים לטלוויזיה? "בייבי טוק" על הדילמה:

     

    צילום: אורי דוידוביץ, עפר מאיר ואבי חי

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:



     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ניסינו: שבוע לילדים עם מסכים ללא הגבלה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    לא נמאס לך?
    צילום: shutterstock
    צילום: ירון ברנר
    נירית צוק
    צילום: ירון ברנר
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים