הפנים האמיתיות של גיא לוזון / "המשקיף"

פולחן אישיות כזה לא ידעו קברניטי האדומים גם בימי המצעדים של ה-1 במאי. גיא לוזון, מאמן פנוי, קיבל הצעה מהפועל ת"א, ובאמצעות כתבים ופרשנים דביקים הפך למנהיג הפועלים. האיש שאסף את השברים, ליכד את השורות ורומם את הרוחות. אוטוטו קוראים רחוב על שמו, לוזון פינת אוסישקין.

לטבלת ליגת העל

זה קרה בעיקר בזכות הצהרות פופוליסטיות ("אני כאן עד הסוף" ו"אותי הכסף לא מעניין"), או בעזרת פעולות הזדהות מתוקשרות (ביקור במשחק כדורסל של האדומים + ירידה לפרקט). לפרקים ניתן היה לחשוד שהוא לא מאמן אלא אוהד, אולטראס שגדל בשערים 4-5 בבלומפילד שנאמנותו אינה תלויה בדבר.

לפעמים חשבנו שהוא אוהד. גיא לוזון(צילום: אפי שריר)

אלא שבמגרש זה היה כישלון חרוץ מהרגע הראשון (החמישייה המבישה בדרבי). ב-13 מחזורים אגרה קבוצתו של לוזון 14 נקודות מ-39 אפשריות, בליגה של אשקלון, בני-יהודה, כפר-סבא ואשדוד – קבוצות, שבלי לעבור לנאמן, פחות טובות משלו ובטח לא מדגדגות את הקהל שדחף אותו.

בשבוע שעבר התגלה פרצופו האמיתי. "אני לא מפחד מאתגרים או מכשולים אבל בסיטואציה שנוצרה זו כבר הייתה רולטה על הקריירה שלי", אמר הסמל האולטימטיבי של המועדון, ובעודנו משתאים מהפיכת המנהיג למהמר, עבר לשולחן אחר בקזינו: "כדי להביא את היכולות שלי לידי ביטוי הייתי צריך קלפים נכונים". איפה הג'וקר כבירי כשצריך אותו?

מזירת הרולטה והבלאק-ג'ק, הוא חזר לכדורגל והסביר: "רציתי לדעת שהסגל שיש לי משאיר אותי בליגה בוודאות. לא אכתים את הקריירה שלי". כלומר המנהיג הכריזמטי והדוגמטי, האדום בנשמה שהולך למשחקי כדורסל של המועדון, דואג אך ורק לעצמו ורוצה תעודת ביטוח.

איפה הג'וקר כשצריך אותו? אמיר כבירי(צילום: עוז מועלם)

ואפשר לחשוב איזה תותח נחת בוולפסון. הנה, בואו ניזכר איך הוא נפרד משתי קבוצותיו האחרונות: מסטנדארד ליאז' הבלגית פיטרו אותו לאחר שדירדר את הקבוצה לתחתית הטבלה עם 12 נקודות מ-30 אפשריות, ומצ'רלטון נזרק כשהייתה מתחת לקו האדום בליגת המשנה האנגלית, ולזכותה 10 נקודות מתוך 39. עם רזומה כל כך מרשים, מעניין באמת למה חזר לישראל.

פעם, כשלוזון אימן במכבי פ"ת, הוא סיפר לשחקניו את המשל הבא: "עשר צפרדעים היו צריכות לטפס על תורן גבוה. הראשונה ניסתה ולא הצליחה, השנייה ניסתה וכשלה, וכך הלאה עד העשירית, שהצליחה. למה? כי היא הייתה חירשת, לא שמעה את היתר מספרות שזה קשה, ולכן האמינה בעצמה".

ברח מהג'ונגל ברגע שהיה יכול(צילום: אפי שריר)

מוסר ההשכל ברור, אך דווקא כשיכול היה להפוך למלך הביצה, לוזון המשיל עצמו למלך החיות. "נלחמתי כמו אריה כמה חודשים, עכשיו זה כבר להילחם בטחנות רוח", הוא אמר לפני שברח מהג'ונגל. ויכול מאוד להיות שהפחד מטחנות הרוח רומז על המפגש מחר מול ההולנדי, שטחן את קבוצתו במפגש הקודם.

הכובע של יענקל'ה

באמצע השבוע, כשנציגי התקשורת הגיעו לתעד את המפגש הלילי בין יעקב שחר ופמלייתו לעומר דמארי וסוכניו, מצב רוחו של נשיא מכבי חיפה היה מרומם. הוא אפילו הסיר את המגבעת רחבת השוליים שלראשו, והפנה אותה לעבר הצלמים בפוזה של לורד בריטי טיפוסי.

אתמול באצטדיון הביתי, שחר חבש כובע מצחייה ונראה הרבה פחות מחויך וג'נטלמני. כמה עוד אפשר לזרוק כספים והצהרות, כמה עוד אפשר לסבול? שבוע אחרי שמכבי פ"ת הצנועה הדיחה אותו מגביע המדינה, היא שוב עשתה צחוק מקבוצת המיליונים שלו, ולא קשה לנחש איזה כובע היה הכי מתאים עכשיו כדי לתאר את תחושותיו.

כמה אפשר לסבול? יעקב שחר(צילום: ראובן שוורץ)

הבעיה העיקרית של כבוד הנשיא היא בכך שלוקח לו זמן ללמוד מטעויות. בהתחלה בז למאמנים זרים, אחר כך השתכנע ושילב אותם בצוות המקצועי בשיטת

הטלאים. כל זה אינו שווה כשאין דרך ואין מדיניות.

את הפאתטיות של רנה מולנסטיין, שחגג והתחבק עם שחקניו אחרי ניצחונות מזעריים על נמושות הליגה, היה אפשר לזהות כבר מזמן. את רוני "הרכש הכי טוב שלנו" לוי, הוא פיטר על הרבה פחות. לוי הרוויח את פיטוריו ביושר, אבל כשאתה מזגזג בעצבנות, לפחות שהמאמנים לא ימכרו לנו סיפורים על "תהליך".

מולנסטיין, שלא מזמן גער ברוב חוצפתו בכתב שהזכיר לו את המילה "משבר", טען אמש שזו רק "נקודת זמן רעה". תראו מי שמדבר על נקודות. קבוצתו הולכת

לים באמצע החורף, האוהדים

 נוטשים בהמוניהם, ושוב כבר החלו הדיבורים על כרטיס לאירופה. אין לכם דרך פחות מביכה להעיר את הקהל מאשר יריבות

אטרקטיביות כמו נומה נומה קאליו.

בינתיים, אם שחר רוצה ללמוד איך מטפחים צעירים ומוציאים מהם את המיטב, שייקח קורס אצל החברים שלו שמנהלים את מכבי פ"ת. הכוונה אינה רק לצעירים שגדלו במועדון. זה יכול להיות גם צעירי שגדל במקום אחר.