למה אני חוסמת את מרבית הדייטים שלי

הפסיכולוג שלי טוען שאני "הפרעת אישיות קפצונית". "גברת דינמיט", הוא קורא לי, ואני טוענת (וטועה) שהכול בשליטה. האבחון שלו מספר שבכל תקשורת שאני מנהלת (בעיקר בתקשורת הכתובה, בווטסאפ), אני מפעילה סטופר, שעון עצר שכזה, ללא זמן התראה לצד השני ומבלי לספור לאחור כמקובל ביחסים בינאישיים ונורמטיביים. האמת היא שיש בזה משהו: העובדות יספרו על 270 אנשי קשר חסומים בווטסאפ שלי. האם מדובר באנשים שאני שונאת עד עמקי נשמתי? לא ולא, ולעיתים אפילו להפך - מדובר באנשים שרציתי בקרבתם, אבל התקשורת איתם לא אפשרה את זה, והכול בגלל סכסכן אחד שמיד אספר עליו.

מעיין פופלבסקי. החיים בהפרעה קפצונית(צילום: אוסף משפחתי)

לכאורה, 270 חסומים הוא מספר אסטרונומי ובלתי ניתן להבנה. אדם רגיל יתקשה להבין את ה"הפרעה הקפצונית" הזאת. והרי מבחוץ, לאדם הסביר, אני נראית רגילה לגמרי. נעימת הליכות ודעת, מנומסת ורגועה, אישה שיודעת להפגין בוחן מציאות תקין. מי שצופה בי מהצד לא יתאר לעצמו עם מה אני מתמודדת ומה מפעיל אותי מבפנים. האם חשבתם פעם כמה אנשי קשר חסומים יש לאדם הרגיל, הנורמטיבי, זה המחזיק בתפיסת עולם תקינה וסובלנית? אני משערת שרשימת החסומים תהיה בין אפס לבין מספר חד-ספרתי. רוב האנשים הרי ינסו להימנע מלהגיע לרגע הזה, ויעשו בו שימוש רק במקרים חריגים. רובם ככולם ידווחו שאקט החסימה נחשב בעיניהם לפעולה בריונית. אך בעיני, אין מדובר בבריונות, אלא בדרך חיים.

בואו ניקח מקרה פרטי של הודעה בווטסאפ: אני שולחת הודעה. מרגע המשלוח ועד לרגע המענה מופעל אצלי סטופר. הסטופר הוא סכסכן שאין כמותו, אבל אני לא יכולה בלעדיו, והסכסכן הזה מודד לי זמנים: מתי הנמען נראה לאחרונה, האם ההודעה נקראת בזמן ההתחברות, כמה זמן יעבור מרגע הקריאה ועד שאקבל מענה. כל אלה הם חומרי גלם שיגרמו לי להישאר או לנטוש, וחשיבותם נדרשת. כפי שאתם מבינים, אין אצלי התחשבות באילוצים של הצד השני, אין אצלי התחשבות בהרגלי השינה, במצב הרוח ואפילו לא באופי שלוקח דברים לאט. לי אין זמן. אני רוצה כאן ועכשיו, ובלי הסתעפויות מיותרות ואילוצים חיצוניים. אם שלחתי, אני אמורה לקבל תשובה בזמן סביר. זאת נוסחת היחסים ואין לזוז ממנה מילימטר.

ועכשיו בואו נדבר על התוכן. נניח שיצאתי לדייט והיה מפגש כיפי. הפינג-פונג היה מעניין, אהבתי את איך שהוא מסתכל עליי, את התנועות שלו, את מה שבחר להזמין, את ההקשבה ואת השאלות. אהבתי את מי שהייתי מולו. יצא ממני משהו שאהבתי לראות. יש בינינו בינגו, חמימות זמנית. ולפתע פתאום, הסיטואציה מתהפכת - הדייט לוקח לעצמו חופש אמנותי לאלתור, ולא יוצר קשר בזמן סביר. האדון לקח לעצמו זמן למחשבות, רחמנא לצלן. אצלי הוא יזכה מיד בחסימה. כי מבחינתי, אם אין טוטאליות - אין קשר. אגב, גם במקרה שבו כן מגיבים לי אך הודעת הטקסט מגיעה בטמפרטורה שאינה הולמת את מערכת היחסים, אני חוסמת.

לצערי, הקהילה הבינלאומית של התאחדות הפסיכולוגים העולמית טרם החוותה את דעתה עליי. וזאת למה? כי הפסיכולוג שלי סירב להלשין על המטופלת הנוירוטית ולא כתב עליי בכתבי עת מקצועיים של אנשים מלאי חשיבות עצמית. ואם הייתי שואלת אותו מה הסיכוי לשקם אחת שיש לה 270 אנשי קשר חסומים, מה הייתה תשובתו? הוא וודאי היה אומר שאני עמוק בהפרעה, ומה שנכון-נכון. אך לצערי זאת הפרעה שאין לה הרבה עדי הגנה, והחסומים וודאי שלא יספרו בטובתי (במקרה הטוב, הם יסננו משהו על הבריאות הנפשית שלי). לכן אני כאן, סנגורית מטעם עצמי, ונדמה לי שגם אם ההתנהגות שלי עלולה להתפרש כחצופה או כאנטי חברתית, גם בה אפשר למצוא היגיון, אם רק תואילו לחפש.