שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    כשהמדינה ביקשה מהציבור: תרמו לרכישת נשק
    ב-1955 יצאה ההנהגה בקמפיין לגיוס כספים כדי להדביק את הפער עם השכנים ופנתה ללב של העם - שתרם בהמוניו. הסיבות: תחושת סולידריות, לחץ חברתי וגם כניעה לשטיפת מוח. מסמכים בארכיון הספרייה הלאומית חושפים כיצד זה עבד: "אכלנו לחם עם מרגרינה, אבל היה חשוב לנו לתרום". ואיך היה קשור לזה גבי עמרני?

     

    התרומה והגאווה שנשמרת * עריכה ובימוי: תמר אברהם    (כתב: אסף זגריזק, צילום: בראל אפרים, ניצן דרור ועידו ארז, בימוי ועריכה: תמר אברהם)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    השנה 1955. ישראל הצעירה עוד מלקקת את הפצעים ממלחמת העצמאות ומתחילה את מרוץ החימוש שלה מחדש, במקביל לשכנותיה הערביות. המדינה הצעירה והענייה, שנולדה שבע שנים קודם לכן, פונה לציבור בקמפיין שקורא לו לתרום לטובת "קרן המגן" - קניית כלי נשק וציוד צבאי. המצב הכלכלי ותקופת הצנע לא ממש הפריעו לציבור הישראלי לתרום בהמוניו בניסיון להגיע לסכום הדמיוני דאז - 25 מיליון לירות.

     

    בארכיון הספרייה הלאומית מציגים לציבור עשרות כרזות ומסמכים שחושפים את אחד הקמפיינים הכי גדולים שהיו בישראל. "אזרח יקר, 25 מיליון לירות זהו הסכום המינימלי שבמחירו ניתן להשיג נשק הכרחי כתוספת כוח לצה"ל", נכתב בגלויה שהופצה ב-300 מאות אלף עותקים ונשלחה כמעט לכל בית אב בישראל באמצעות הוועד שהוקם לצורך המטרה.

     

     (צילום: באדיבות הספרייה הלאומית)
    (צילום: באדיבות הספרייה הלאומית)

    הכרזות שהופצו: תחושת שייכות (צילום: באדיבות הספרייה הלאומית)
    הכרזות שהופצו: תחושת שייכות(צילום: באדיבות הספרייה הלאומית)
     

    באמצעי התקשורת החלו להתפרסם מודעות של אנשים שתרמו את כספם. כך, למשל, משפחת בר-טל: "בנינו יורם הגיע למצווה במקום מסיבה - תרומה לקרן המגן". כיום בר-טל הוא פרופסור, והוא מסביר שבין היתר הושפע מכך שלמד בבית הספר העממי בקריית חיים, עיר שאוכלסה בלא מעט ניצולי שואה ועולים חדשים, ושאחוז ההרוגים הגבוה בה במלחמת יום העצמאות עיצב את תודעת תושביה.

     

    "גדלתי בבית, בחברה ובקהילה של פועלים שנתינה הייתה בה נורמה. הייתי הולך עם בגדים יד שלישית או רביעית והיינו אוכלים לפעמים לחם עם מרגרינה. פעם בשבוע היינו מקבלים חפיסת שוקולד, אבל תרמנו כיוון שחשנו שזו משימה שכולם מגויסים אליה. "למדינה אין כסף וצריך היה להירתם", הוא מספר, "התגאיתי בזה מאוד. אני חושב שהייתי בין הבודדים שאני מכיר שוויתרו על מסיבת בר המצווה וזה היה כל כך טבעי. לא הרגשנו שוויתרנו על משהו, להיפך, הרגשנו שאנחנו תורמים".

     

    משפחת ברטל הצעירה (יורם שני שמשמאל). פרסום פומבי
    משפחת ברטל הצעירה (יורם שני שמשמאל). פרסום פומבי

    פרופ' בר-טל כיום. לא מאמין שהדור הנוכחי היה נוהג כמותם (צילום: עידו ארז)
    פרופ' בר-טל כיום. לא מאמין שהדור הנוכחי היה נוהג כמותם(צילום: עידו ארז)

    ברוריה בר-טל. עדיין מתרגשת (צילום: עידו ארז)
    ברוריה בר-טל. עדיין מתרגשת(צילום: עידו ארז)

     

    רעייתו של יורם, ברוריה, חגגה באותם ימים יום הולדת 6, וגם היא תרמה לקרן המגן. "אני לא אשכח את השמחה הזאת כשקיבלתי מכתב תודה על התרומה. אני זוכרת שאבי הראה לי את זה. זו הייתה התרגשות שהנה, אתה שותף".

     

    בהקלטת רדיו של קול ישראל מאותה שנה מרואיינים בני משפחת יפת - זוג ההורים וארבעת ילדיהם שעלו מתימן והתגוררו בדירת חדר. את כל חסכונותיהם לדירה תרמו לקרן המגן. בהקלטה מרואיין גם בן המשפחה שתרם את משכורתו החודשית "כדי להיות פטריוט".

     

    לחץ חברתי במדינה צעירה

    ההתגייסות ההמונית לא הייתה מקרית ובוודאי לא ספונטנית, כפי שניסו לצייר כותרות הכרזות שעל לוחות המודעות. בספריה הלאומית נשמר היטב תיק המסמכים של עמנואל הרוסי, שהיה סופר, משורר ואיש יחסי ציבור, שריכז את משימת ההסברה של קרן המגן, המעידים על מבצע מתוכנן היטב. במכתב מפורטת הפעילות בעיתונות שכללה טורי מערכת, יומני חדשות בבתי הקולנוע והפקת סרטים קצרים, טנקים ותותחים בצמתי הרחובות, כרזות ותהלוכות, ופרסום באוטובוסים וברכבות. גם ב"פירמות המסחריות" הקדישו חלק מפרסומי המוצרים לקרן המגן, הונפקו בולים וגלויות מיוחדות, מערכי שיעור הוכנסו לבתי הספר וברדיו נערכו ראיונות עם ראשי המדינה ועם תורמים.

     

    "כלפי חוץ הכל נראה ספונטני, אבל הייתה אווירה ציבורית ולחץ ציבורי על האזרחים בידי הממשלה", מסביר ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית. בסופו של דבר לחברה יש כוח כפייה ולכל חברה יש נורמות שהחברים בה מצייתים אליהן. במדינת ישראל הצעירה החברה הייתה המדינה, והמדינה הייתה תמנון שמגיע לכל מקום".

     

    פרסום בעיתון של התרומה
    פרסום בעיתון של התרומה

    תרומה ספונטנית מאורגנת. רשימות הקמפיין
    תרומה ספונטנית מאורגנת. רשימות הקמפיין


    במאמצי ההתרמה לקחו חלק לא רק אזרחים פרטיים. השתתפו בהם ארגונים, עיריות, ועדי עובדים, תיאטראות וגם הלהקה הצעירה והבועטת - להקת הנח"ל, שחיים חפר כתב עבורה את השיר "תותחים במקום גרביים". השחקן גבי עמרני היה דמות מרכזית בסדרת המערכונים השביעית של הלהקה. "גרביים אנחנו גם חייבים אבל היינו מוכנים לוותר עליהם בשביל תותחים ומטוסים, הכל כדי לחזק את ישראל. זו הייתה הכוונה של הפזמון הנהדר הזה", אומר עמרני ומוסיף: "היינו להקה צבאית והיינו צריכים לתת כתף בעניין הזה. אהבנו מאוד את השיר וזו הייתה תקופה מאוד יפה משום שכולם ראו בכך דבר מובן מאליו. הייתה גאווה לתת לצבא. כולם נרתמו לעניין, הופענו בכל מיני חורים וזה היה התענוג היחידי שהיה לנו".

     

    במסגרת קמפיין ההתרמה לא היה מקום לסירוב. "כוח ההסברה או הכפייה היה כל כך גדול שגם אנשים שלא רצו תרמו ובמקרים קיצוניים אפילו פורסמו שמות של מי שלא שיתף פעולה עם קרן המגן", מסביר ד"ר עמיאור. יורם בר גל מעיד על הלחץ באותם ימים: "אני בטוח שהיו אנשים שלא הסכימו לתרום. אני לא מכיר זאת מסביבתי כי היו מוקיעים אותם מאחר שזו קהילה שהיא די הומוגנית. חס וחלילה אם מישהו לא היה תורם - כבר היו מדברים עליו, היו מוציאים עליו חוזה חברתי".

     

    יחד עם זאת, בר גל מבקש להניח את הציניות בצד: "אני לא יודע אם בן גוריון או לוי אשכול פעלו בכוונה הפחידו את האנשים. אני אולי תמים, אבל לא חושב שהיו עד כדי כך מתוחכמים אבל כן אני מאמין שהעובדה שטענו שאין מספיק כסף, ומסים כבר לא היה מה לסחוט, אז זו פשוט הייתה הפניה הזאת שעשתה את העבודה שלה ורצינו לעשות את זה. שמענו על המצב הקשה מההורים, מהחדשות - פעולות תגמול ואווירת מלחמה ושאין כסף, אז זה עבד".

     

     

    טבעות נישואין נתרמו: "המדינה לא תוכל להרשות להתחמק"

    יש לציין כי היעד השאפתני של פעולות ההתרמה, 25 מיליון לירות, לא הושג במלואו. לפי דו"ח סיכום הוועד הציבורי נאספו 18,420,000 לירות שנוספו לתקציב הביטחון. התרומות סומנו בכלי מלחמה.

     

    כך למשל פרסם העיתון "דבר" שהעיר רמלה רכשה את הטנק "רמלה 1" בסכום של 80 אלף לירות, חיילי צבא הקבע רכשו ב-350 אלף לירות שני מטוסי סילון, ואילו ועד עורכי הדין קנה ב-50 אלף לירות טנק "שרמן", נתניה גם היא אספה כספים לקניית מטוס הסילון "נתניה 1". יחד עם זאת, בספרי התקציב לא נמצאה עדות לכמות הציוד וסוגו.

     

    תהלוכה למען תרומה מצד הציבור (צילום: ארכיון המדינה)
    תהלוכה למען תרומה מצד הציבור(צילום: ארכיון המדינה)

    רשימת תורמים. כולם נתנו, גם אלה שלא היה להם הרבה
    רשימת תורמים. כולם נתנו, גם אלה שלא היה להם הרבה

    נוסף לתרומות היעודיות, נאספו תרומות רבות. רעיית נשיא המדינה פנתה להורים שכולים לתרום לזכר בניהם ותרמה בעצמה 200 לירות לזכר בנה עלי. רבקה גובר ששכלה את שני בניה במלחמת העצמאות תרמה עם בעלה את משקם בכפר ורבורג. עובדי מפעל בתל אביב תרמו את טבעות הנישואים שלהם, עובדי חברת עמידר תרמו 10 אחוז ממשכורתם ויצאו "קמצנים" לעומת התאחדות הקצבים לבשר לא כשר, שתרמה 10 אלף לירות ועוד.

     

    בישיבת הכנסת שדנה בתקציב לשנת 1956 אמר יו"ר ועדת הכספים ישראל גורי: "המדינה תובעת לפרקים מאזרחיה קורבן בנפש, על אחת כמה וכמה שהיא יכולה לגבות קרבן ברכוש. ככל שנרבה קורבן ברכוש - נחסוך קורבנות נפש יקרים. מן הראוי שאזרחי המדינה ישימו אמת זו על לבם. בייחוד אמורים הדברים כלפי אלו שהתחמקו עד כה ממילוי חובתם כלפי מבצע קרן המגן המיועד לחיזוק ביטחונה של המדינה. מן הראוי גם שניתן דעתנו על כך שהמדינה לא תוכל להרשות לעצמה זמן רב להניח למתחמקים לחסות בצלה של ההתחמקות. השעה דוחקת ומן ההכרח להתגונן מפני ההתחמקות בכל האמצעים החוקיים שעומדים לרשות המדינה".

     

    וכך פעולות קרן המגן הומרו בחוק מלווה חובה "יהב המגן", שהטיל על הציבור מס למימון צרכי הביטחון וייעודו היה לשלש את תקציב הביטחון.

     

    כיום הקמפיין הזה היה עובד? 

    "כיום מטילים פחד על כל דבר שרוצים לעשות", אומר עמרני, "אבל אז לא היינו מוכרחים, רצינו. זו הייתה חובה לתקומה שלנו וליכולת הקיום כאן. אני לא יודע אם התמימות הזאת שהייתה אז הייתה יכולה להיות היום, כי היום אצל אנשים התמימות והאהבה לעניין תפסו את המקום של הציניות והברוטליות וכל מיני דברים אחרים".

     

     

    ד"ר עמיאור: "אני מאמין שאנשים היו בעיקר מתגלגלים מצחוק. היום אנחנו נגיד 'מה אתם באים אלינו? אתם גובים מאיתנו מסים תממנו בעצמכם'".

     

    בר-טל אומר: "זו מערכת ערכים שונה לגמרי. היום האינדיבידואליזם הוא במרכז ההוויה שלנו גם כחברה מערבית. אני די משוכנע שהילדים שלנו לא היו עושים את אותה נתינה כמו שההורים שלנו עשו וכמו שאנחנו עשינו, זה פשוט פרק שונה לחלוטין בהיסטוריה החברתית והאישית".

     

    "אני חושבת שכן", מעירה ברוריה רעייתו, "אם מישהו יגיד שצריך עכשיו להתגייס ולתרום - כל אחד ייתן". 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כשהמדינה ביקשה מהציבור: תרמו לרכישת נשק"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: באדיבות הספרייה הלאומית
    מודעת התרמה. פנייה מתוכננת היטב
    צילום: באדיבות הספרייה הלאומית
    מומלצים