קורבנות המלחמה: הקשישים הסורים נשכחו מאחור
עם מאות אלפי הרוגים, בהם צעירים רבים, מיליוני עקורים ובתים הרוסים, לאוכלוסייה המבוגרת בסוריה אין הרבה ברירה, ולא מעט קשישים מוצאים עצמם בבתי אבות: "המלחמה הרחיקה אותי מילדיי ונכדיי. עדיף למות עם הילדים שלי מאשר לחיות בלעדיהם", סיפרה דיירת בית אבות בדמשק
הושלכו לעת זקנה: נאז עאשיטי יושבת בחדרה בבית אבות צפוף בדמשק ועוברת על תמונות של בנותיה שנמצאות מעבר לים. העיניים שלה משתהות על הדמויות שלא ראתה כמה שנים.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
בעבר, שליחת אנשים מבוגרים לבית אבות הייתה דבר בלתי נתפש עבור רוב הסורים. אלא שאחרי כמעט שש שנים של מלחמת אזרחים עקובה מדם ועקירת מיליונים מבתיהם, לא ממש נותרה ברירה אחרת.
הסכסוך הסורי גבה את חייהם של צעירים רבים ואילץ רבים אחרים לברוח לחו"ל. הוריהם לא הצטרפו עמם למסע ונשלחו לבתי אבות צפופים יתר על המידה.
"אני מתביישת בבדידות שלי"
הקשישה הסורית צופה בטלוויזיה קטנה שמוצבת בחדר כל פעם שיש חשמל במקום, ומקווה לשמוע חדשות טובות על ביתה בדומא או על המדינות שבהן מתגוררים הילדים שלה.
"חיינו בכבוד בבית שלנו. השירות כאן מצוין, המקום חם, אבל היום אני מתביישת מהבדידות שלי", אמרה עאשיטי לסוכנות הידיעות הצרפתית. "לא ציפיתי לבלות את שארית חיי בצפייה בתמונות בילדים שלי ובקינון עליהם".
קומה אחת בבית האבות - למעוטי יכולת
מעקות מתכת מורכבים על קירות בית האבות כדי לסייע לדיירים ויש במקום מעליות עבור הקשישים שלא יכולים לעלות ולרדת במדרגות. מתוך ארבע הקומות במבנה, קומה אחת שמורה לדיירים שאינם יכולים לממן את השהייה שלהם.
בית האבות בדמשק כבר היה קרוב לתפוסה מלאה לפני פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה במרס 2011, אבל עדיין קיבל הזמנות למיטות פעם או פעמיים בחודש. אך מאז פרוץ המלחמה - שבמהלכה נעקרו מיליונים מבתיהם ויותר מ-300 אלף בני אדם נהרגו - נוהרים למקום קשישים סורים ללא משפחות.
"מרגישה שמחה ועצב כשיש מיטה פנויה"
"בגלל הבעיות בסוריה, צעירים רבים נאלצו לברוח ולנטוש את ההורים שלהם, שנשארו לדאוג לעצמם ולא היו מסוגלים לפרנס את עצמם", אמרה אל-חאפר.
בדמשק פועלים שבעה בתי אבות. שלושה מהם פרטיים וארבעה נוספים מנוהלים על ידי הממשלה. "כל פעם שיש מיטה פנויה אני מרגישה שמחה ועצב באותו זמן - אני יודעת שמישהו מת ועזב אותנו, אבל אני גם שמחה שהמיטה הזאת תשמש מפלט למישהו שנמצא במקום קשה ושלא מצא היכן לישון", אמרה מנהלת בית האבות "בית האושר". "להשיג מיטה כאן הפך לחלום האחרון של הרבה אנשים מבוגרים במצב הזה".
חמידה אל-חדאד משחקת בידיה עם חרוזי תפילה והיא משננת בעל פה פסוקים מהקוראן. במשך שנתיים היא לא ראתה את הילדים שלה, שמתגוררים בעיר הולדתם הנצורה מדאיה, הנמצאת במרחק של 40 קילומטרים מדמשק. "הייתי חולה בבית והבן שלי הביא אותי לבית החולים בדמשק יומיים לפני שסגרו את הכביש", סיפרה האישה הסורית בת ה-85. "כשרציתי ללכת הביתה הכביש היה סגור ונאלצתי לישון ברחוב עד שגבר צעיר לקח אותי לדאר אל-סעדה".
שברון הלב ניכר בעיניה. היא מתבוננת בחלון, מנסה להימנע ממבטם של האנשים שסובבים אותה. "המלחמה הרחיקה אותי מהילדים והנכדים שלי, ואני מרגישה שאני אמות לפני שהכביש ייפתח ואראה אותם שוב", היא הוסיפה. "עדיף למות עם הילדים שלי מאשר חיים בלעדיהם".
לפנייה לכתב/ת 
