את מדברת איתו בטלפון והלב שלך נופל לתחתונים. הוא כבר לא אוהב אותך. שניכם צעירים, אבל כבר לא ילדים. עדיין בלי ילדים, למרות שהיו צריכים כבר להיות לכם כאלה. וברור לך כבר מה"הלו" שלו — שלא. לא וזהו. סופים שקטים כאלה מזדחלים אלייך לאט ומחלחלים עמוק מדי. בעיקר כשהוא כל כך יקר לך ורק עליו את חושבת.
כבר תקופה שאת מרגישה שחבל מתקצר ומתהדק על צוואר הקשר שלכם, שחי מעט מדי, ובינתיים שניכם רק מושכים זמן עד שהאוויר ייגמר לגמרי. זה ימות. כמו הסחלב שהמשכת להשקות שנים, גם כשהפך לגבעול מאובן, בתקווה שיקום לתחייה. הוא לא קם. חבל על המים ועל הדמעות.
את קמה לבד, עדיין בדירת הרווקות, מנסה להבין למה שוב לא ישנתם יחד גם הלילה. מתקשרת אליו. שוב. אבל שוב יש שיבושים בקו שמחבר ביניכם. כשהוא מתחמק באלגנטיות או פתאום משתמש בפחות מילים, את מבינה שהוא מנסה לומר לך משהו. זה פשוט יותר ממה שאת רוצה לשמוע. מבחינתך, אם הוא לא אומר: "אני אוהב אותך", את לא שומעת כלום.
שולחת מדי פעם הודעה שלקח לך חמש שעות לנסח. מחכה שיחזיר. משהו. אפילו "אני שונא אותך" היה מספיק. טוב, לא נורא שלא הגיב. צריך הרי לשדר קוליות. לא ללחוץ. פותחת רווחים של יומיים ומרגישה גיבורה שעדיין לא התקשרת שוב. ושוב קמה לבד. פתאום הוא שולח "כן" והלב שלך מפרפר. ואז "מחר". ואת כל כך מתלהבת. כותבת לו מגילות, רגשות, חלומות, הוא שולח סמיילי. היה כבר עדיף שימשיך לשתוק.
כשאישה מגיעה לגיל 30 היא מתחילה להיות מודאגת. בעיקר כשאישה מגיעה לשם אחרי שכבר הספיקה להתחתן ולהתגרש ולהתאהב בכמה גברים בלתי אפשריים ולאפשר לעצמה לטעות שוב. איתו.
הוא דווקא היה אפשרי לרגע, למרות הנטייה הזאת שלו להרס עצמי. אחרי הכל, יש לו לב טוב. וגם גוף בכלל לא רע. וגם ירח הדבש שלנו היה דביק ומתוק יותר בגלל שהתגרשתי רק לפני רגע מבעל אמיתי. חודשים ארוכים בחרתי לראות בו רק את הטוב והתעלמתי מכל מה שלא. פה ושם צריכה מופרזת, שם ופה אי־לקיחת אחריות. אז לקחתי אחריות על שנינו. רק שיישאר.
אבל בשלב הזה, כשאת רוצה לשלוח גבר מהמיטה שלך ישר לפסיכולוג שלו — את הופכת ממאהבת לאחות סיעודית. רק שמרוב שהוא היה סקסי, עדיין, גם במצב סיעודי רגשית, כלום לא הרס לי.
אז המשכתי להימשך אליו. ועשינו דברים שהשתיקה יפה להם במקומות ששמורים לסרטים זולים. כי באמת לא נוח לשכב שם, זה רק בשביל הסיפורים אחר כך. תאי שירותים של מטוס, תאי מדידה, סוכת מציל, חדר מדרגות מעופש ואפילו בתוך הים עצמו. המלוח. בסתיו. קפאתי מקור והזעתי בכל הגוף.
כשמשהו נגמר פתאום, אין כבר יותר טמפרטורות בכלל. הדם פשוט נשאב לך מהגוף בבת אחת. וכשהאדמה שלך נמצאת אצלו, את מוצאת את עצמך עומדת על אוויר. ואיך לא תיפלי?
אבל אני ריחפתי. לא הסכמתי להכיר באמת. ואז, כמו בסרט מצויר, כשהדמות שנמצאת באוויר בתנופה פתאום מסתכלת למטה, היא קולטת. עושה פרצוף של "נו... מה יש כבר לעשות?" ומתרסקת על שדה קקטוס.
אז לכי ותספרי לה מראש מה הולך לקרות. היא עדיין בשלב ההתאהבות, עוד לפני ההדחקה, הבהלה וההתרסקות על קקטוס.
עכשיו היא בוכה לי. רק שכל עצה שלא אתן לה תוביל אותה רק למסקנה אחת — היא צריכה להישאר איתו. הוא אהבת חייה. כן, ניסיון העבר שלנו עוד לא עזר לאף אחד לצבוע את העתיד שלו בקצת יותר ורוד. מה שאמור להשחיר ישחיר, ושחור אף פעם לא יוצא מהאופנה. נשים ימשיכו להתאהב בגברים הבלתי אפשריים, וכשזה כבר באמת לא יתאפשר יותר, תמיד אפשר להתעלם.
לא, לא יעזור לצעוק לה: היי, עצרי, אחותי! את צועדת לקראת סף תהום שכבר נפלתי אליה. האבנים כבר מידרדרות מראש ההר! עוד צעד אחד וגם הלב שלך צונח.
מספיק מבט אחד בעיניים שלו וזה ברור. כמו שמוות מוחלט, כמו שלידה. החיוך כבר לא מקיף את כל הגוף, המחשבות נודדות, הוא קצר, הוא לא שם, הוא לא שלך יותר.
בכל פעם שמישהי קרובה אליי עוברת את זה, אני מיד חוזרת אל שלי. כן, גם אותי הזהירו, ואין סיכוי שהייתי מוותרת על הצניחה מהצוק. למרות שכל הנשמה שלי עכשיו פלטינות וברגים. וזה אף פעם לא באמת עובר. אהבה נכזבת היא פוסט־טראומה, כי נלחמת והתפוצצת וזה תמיד ידמם באיזה שדה קרב בלתי נראה.
אני כותבת בלשון נקבה, כי הגברים סביבי תמיד לוקחים את זה כל כך אחרת. עם האופנוע הכבד בגיל 40 והשאיפה התמידית "שרק יהיה סבבה. שהכל יהיה פשוט. למה לסבך?" ואנחנו עם החפירות האלה. וההתמכרות לרומנטיקה. והנואשות לאהבה מושלמת. נשים חזקות, מטריפות, שמסובבות עולמות על קצה הזרת, עדיין מתרסקות ממנו, כמו בדולח עדין.
וגם את זה אמרתי לה: את קלישאה, גם אני קלישאה. אז למה לנו לבכות את אותן דמעות שכבר בכו טריליון נשים לפנינו? בואי נשנה את העולם. נחליף תפקידים. נשים את עצמנו, הנשים, בעמדת עוצמה, במקום שוב להיות קורבן של רגשות. אבל אין מה לעשות. כי כשיש רק אותו, רק אותו בעולם, אין גם את עצמך. כל שיר הוא עליו, כל פינה בבית מזכירה את זה שלא נמצא איתך שם, אפילו אהבת חייך, הלוא היא האוכל, מתגמדת. כי מה הטעם להשמין אם אין מי שייהנה מזה אחר כך.
את בונה סביבו יקום שלם, אבל את היקום הזה, אחותי, את חייבת לפוצץ עם איזו פצצת אטום. לא, מה פתאום, אל תאחלי לו למות. שימשיך להתקיים. אבל פה, במציאות. כי במציאות, אחותי, את מלכה והוא זכה להיות לך לכמה חודשים מלך. ונסיכים חדשים עוד יבואו, גם ילדים עוד ייוולדו, החיים לא באמת נגמרים אחרי שאת מתה מאהבה. זו רק הילדונת, הטיפשונת, המאוהבת, שצריכה לומר שלום.
ברוכה הבאה, אישה. כשתגדלי תביני. עוד קצת. כל אחת חייבת הרי ללמוד על בשרה, וזה בסך הכל כיף. להסתמם מתשוקה. להתנפץ. לרחף. לשכוח מהכל. סוג של חופש גדול. טיול אחרי צבא להודו.
