אל תנסו את זה בבית: נוסטלגיות WWF

חובבי ההיאבקות של היום מכירים את ה-WWE, אבל פעם המפגן האלים והמאוד מבוים הזה של אנשים גדולים חובטים זה בזה בכאילו, בעודם עוטים תחתונים זעירים, היה ידוע כ-WWF. שינוי מינורי לכאורה, אבל הוא מסמן תקופה שחלפה לה. תקופה בה היה לגיטימי לצפות ברצינות נטולת ציניות בגברים עבי בשר שפתרו ויכוחים קטנים בחבטות מול קהל שלם וצמא לדם. תאגיד הבידור הענק מאחורי השואו, סיפק לקהל זירה, דמויות צבעוניות, אפילו טקסטים מרגשים וסצנות אלימות. הכל היה מתוסרט, אבל אותנו מעניין הסיפורים מאחורי הקלעים.

איפה הילד?

רייזור ראמון היה בחור גדול, שעיר ומשומן היטב, שענד שרשראות זהב, דיבר במבטא קובני מזויף ובגדול חיקה את דמותו האלמותית של טוני מונטנה מ"פני צלקת". ב-17 במאי 1993 התייצב מול  ה"לייטנינג קיד" שלאחר הקרב יאמץ בלית ברירה את הכינוי הגרוע אי פעם "ה-1-2-3 קיד". מתאבק כחוש, שהיה אמור לשמש לו כסמרטוט רצפה. למרבה ההלם ראמון הפסיד, ודרש קרב חוזר. הוא גם הסכים להציע סכומי כסף אדירים במהלך שבועות ארוכים של משא ומתן (שהוקלטו באותו היום, אגב, ורק שודרו בטלוויזיה בהפרשים). אבל הקיד התעקש לסרב.

בסופו של דבר הושגה הסכמה על קרב חוזר בהשתתפות סקוט הול ושון וולטמן (השמות השגרתיים למדי מאחורי הכינויים המוזרים). נפילה לא מתוכננת של האחרון גרמה לו לאובדן ההכרה למספר שניות. הם אילתרו את יתרת הקרב שנגמר בקיד נמלט מהזירה עם הכסף (שהגיע בתוך שקית היישר מסרט מצויר של באגס באני).

במציאות השניים הפכו לחברים טובים ולחלק מקבוצת מתאבקים שכונתה "הקליקה" יחד עם שון מייקלס ודיזל, והמשיכו לעבוד יחד עוד שנים - כשותפים וכאויבים. עברו עליהם שנים לא קלות, במהלכן שניהם שקעו עמוק בסמים ואלכוהול, אבל היום ניכר שהם התאזנו קצת, ונשארו בקשר טוב. 

"לא הכרתי אותו לפני כן, אבל ראיתי אותו מתאבק והתלהבתי. הוא היה נראה כאילו הוא בן 11", אמר שנים אחר כך הול, וסיפר איך הקיד לוהק מלכתחילה כדי להשפיל את המתאבק המאיים בזירה וכך להפוך אותו לקצת יותר רך ולבבי. וולטמן לעומת זאת סיפר כיצד התאכזב מהכינוי שהודבק לו על ידי מעסיקיו: "חשבתי שזה השם הכי מטומטם בכל הזמנים. היום זה נחמד שאנשים זוכרים אותו בחיבה וזה נוסטלגי, אבל בזמנו זה ממש לא היה ככה. כל החיים שלי רציתי להתבגר כבר. וכשהיו שואלים אותי מה שם הזירה שלי התביישתי לענות".

אין שום דבר רע באמריקה!

ה-4 ביולי 1993. אלוף ה-WWF היפני יוקוזונה רוצה להשפיל את ארצות הברית השנואה עליו - למרות שהוא בעצם בכלל אמריקאי ממוצא סמואי. "בואו להטיח אותי!", הוא מתריס כנגד יריבים אמריקאים, ומתכוון לתרגיל הבודי סלאם, במסגרתו מתאבקים מרימים אחד את השני ומטיחים ברצפה. רבים וטובים ניסו להטיח את היפני (מקליפורניה), ולא הצליחו. קראש (שבמציאות קראו לו בריאן אדאמס. כן, כמו הזמר) היה די קרוב, אך כשל. ואז משומקום הגיע מסוק, ובתוכו לקס לוגר או לורנס פוהל, כפי שקוראים לו בבית. 

עד אז היה ידוע לוגר כנרקסיסט, מתאבק שחצן שבנוי כמו אל יווני ומשתמש בזרוע ביונית (!) שהושתלה במרפקו בעקבות תאונת דרכים. אבל באותו היום, כפי שסיפרו לנו ב-WWF, יותר משהוא אהב את עצמו - לוגר אהב את ארצות הברית. מספיק כדי לפנות ליוקוזונה ולצעוק: "אין שום דבר רע בארצות הברית, ואתה סרטן!". אחרי הדיבורים, הגיעו המעשים והפטריוט האמריקני עשה את הבלתי אפשרי, והטיח את יוקוזונה (שדי קפץ לידיים שלו). אמריקה כולה צהלה ושמחה.

ועכשיו לסיפור האמיתי: 1993 לא הייתה שנה טובה ל-WWF. במיוחד לאור העזיבה של האלק הוגאן, המתאבק המזוהה ביותר עם החברה עד אז. משפט סטרואידים שריחף מעל היו"ר וינס מקמהון ותחושת מיאוס כללית מהמוצר הביאה לירידות חדות בהכנסות. על כן פנו לקהל הבינלאומי, ובין היתר הגיעו גם לישראל. אבל כל להקה טובה צריכה סולן כריזמטי, ולקס לוגר המסותת נבחר ככזה.

"חשבתי שהדמות של הנרקסיסט דווקא התקבלה היטב, אז כשהציגו בפני את כל רעיון הגיבור האמריקני שאהיה, הייתי מופתע. זה שבר את הסטריאוטיפ", גילה לוגר, והודה כי בלי עזרת יוקוזונה, היה נכשל: "אם יוקוזונה לא היה רוצה שתרים אותו – לא היית מרים אותו".

מה שהגיע אחר כך היה ניסיון די נואש של ה-WWF לכפות את הגיבור הלאומי החדש על המעריצים. הוא יצא לסיבוב בין ערים באוטובוס בשם ה"לקס אקספרס", פגש פטריוטים מכל רחבי המדינה ואפילו כיכב בקליפ די מטופש. "אהיה הגיבור שלכם!" זעק השיר שליווה אותו, אבל גם זה לא עזר למצב את לוגר כהאלק הוגאן החדש. הלקח היה מתבקש: לא כל גימיק שעבד בשנות השמונים יעבוד גם עשור מאוחר יותר.

כל מה שקשור לאנדרטייקר

מי שזוכר את אותו קרב גם יודע שהאנדרטייקר נעלם למספר חודשים וחזר תחת שליטתו של טד דיביאסי, "איש מיליון הדולר" (בניינטיז מיליון דולר היו המון כסף, אבל לא מספיק בשביל לקנות חליפה נטולת נצנצנים). מפה לשם התברר שלא מדובר באנדרטייקר המקורי אלא בכפיל, והדבר הוביל לאחד הרגעים הביזאריים בתולדות הענף: אנדרטייקר בצבעי סגול שחור נלחם באנדרטייקר בעל חוש אופנתי סולידי יותר - בצבעי אפור ושחור. ספוילר רטרואקטיבי: האנדרטייקר ניצח. אחד מהם.

לא מת. אנדרטייקר המאוחר(צילום: mct)

הסיפור האמיתי מאחורי כל זה די פשוט: אנדרטייקר (המקורי), ובשמו האמיתי מארק קאלוויי, התמודד עם פציעה והיה צריך פסק זמן להחלמה. הדרך להוציא אותו מהעלילה הייתה קרב ארון המתים הידוע לשמצה, שבסופו עלה הקברן השמיימה והבטיח להיוולד מחדש מתישהו, או קשקוש דומה כלשהו. האנדרטייקר המזויף (שכונה על ידי יתר המתאבקים ה"Underfaker") גולם על ידי מתאבק בשם בריאן לי - חבר טוב של קאלוויי ואפילו שושבין בחתונה שלו שנים מאוחר יותר.

קאלוואי היה מסדר עבור לי חלטורות שונות, וזו הייתה אחת מהן. אבל הוא לא ממש קיבל יפה את העובדה שכשלי נעצר באשמת אלימות במשפחה, הוא אמר לשוטרים שיניחו לו, כי הוא "אנדרטייקר מה-WWF". השוטרים לא ממש קנו את חצי השקר הזה ועצרו אותו בכל זאת. מה שלא הפריע לחדשות המקומיות בנאשוויל להכריז ש"האנדרטייקר מה-WWF נחשד בעבירות אלימות!".

ככה זה כשיש שניים. אנדרטייקר נגד אנדרטייקר

הקהל לא ממש הבין במה לעזאזל הוא צופה במהלך הקרב המפורסם ההוא, וכל הסיפור נשכח במהרה. האנדרטייקר האמיתי, כלומר קאלאוויי, המשיך לעוד שנים רבות במקצוע, והיום הוא נחשב לאחד המתאבקים הבכירים ביותר ב-WWE. מתאבק שעובד תאריכים ספורים מדי שנה, ובדרך כלל באירועים מיוחדים. בגיל 51 הוא עדיין מסוגל לספק קרבות טובים - כמו ברויאל ראמבל הקרוב. לפי השמועות, השנה הנוכחית תהיה האחרונה בקריירה המפוארת שלו, אז שווה לתפוס אותו לפני שהוא נח על משכבו בשלום. או סתם פורש.

סכסוך על כבוד המשפחה

בניגוד לאנדרטייקר, אוון הארט מת באמת. זו לא הייתה הצגה. זה קרה במרכז הזירה, לאחר שנפל מכבל שהיה אמור להנחית אותו מתקרת האולם. אבל רק חמש שנים קודם לכן, במהלך 1994, אוון הפך להיות אחת הדמויות המדוברות ביותר ב-WWF, בעקבות קו עלילה בלתי נשכח.

לכו לחדר שלכם, או משהו. האחים הארט 

לפי הסיפור, אוון - הצעיר מבין 12 בני משפחת הארט הקנדית (והנבזי שביניהם כנראה) - קינא בהצלחה הענקית שחווה אחיו הגדול הבוגר והשקול, ברט "היטמן הארט". הוא היה נחוש לנקום בו על שנים רבות שבילה בצלו. ניסיון לשתף פעולה כצמד לא צלח, ובמהלך קרב אליפות נגד צמד הקוויבקרז, אוון חטף את הקריזה ובעט ברגלו הפצועה של אחיו. זה לא הפריע להיטמן לחזור במהלך הערב ולנצח ברויאל ראמבל, אבל בחודשים שלאחר מכן הפכו השניים אויבים מרים.

האחים המסוכסכים נפגשו בקרב מצוין שפתח את אירוע רסלמניה 10, ובהמשך גם עשו זאת שוב בקרב כלוב. הירבות בין השניים נמתחה על פני כמה שנים ונחשבה לשיא יצירתי בשנים שלא ניחנו בהברקות תסריטאיות שם, ולחשוב שזה כמעט ולא קרה.

דינמיקה מצוינת. אוון וברט בזירה

"אוון היה מתאבק ממש מעולה ממש מההתחלה, אבל ב-WWF לא התלהבו", אמר ברט הארט על אחיו. "בשלב מסוים אוון אמר לי שהוא חושב לפרוש ולהתחיל לעבוד ככבאי. הרגשתי רע לגבי זה". הארט ומקמהון ניהלו שיחה ארוכה אודות אוון, שבסופה הבטיח הבוס לנצל אותו קצת יותר משעשה עד כה. ואז, רק שבוע לאחר מכן, הארט הופתע לשמוע שמתוכנן לו קרב מול אחיו. אבל לא מול האח שחשב - אלא ברוס, עוד נציג לבית הארט. מישהו בחברה רצה שהשניים יחלקו סכסוך משפחתי, אבל ברט הבהיר שהאח המדובר אינו אופציה טובה. אם כבר קרב בין אחים, אוון היה עדיף.

התברר כנבל מצוין. אוון הארט

בסופו של דבר השיבוץ שונה והתוצאה התבררה כמשתלמת ביותר. אוון החליף את ברוס על תקן האח הרע והפך לאחת הדמויות המדוברות והשנואות דאז, והוכיח את עצמו כ"היל" (מתאבק רע, נבל) מלידה. "אוון היה ערמומי ורע, שעשה כל דבר שפל בקרבות מולי - מלנשוך לי את האצבעות ועד לבעוט לי במפשעה", מספר ההארט הבכור, "זה היה סכסוך מאוד מוצלח ושמרנו אחד על השני כל הזמן. זה תענוג לראות היום כמה מקצועיים היינו אז ואיך הצלחנו להעביר את הכעס והשנאה הזו בינינו באופן מושלם".

את הסוף רובנו כבר יודעים: אוון נהרג במאי 99' בתאונה מחרידה בזירה. זה קרה כשברט כבר היה בליגה המתחרה, WCW, שם חווה את השנים הפחות טובות בקריירה שלו. בהמשך פרש הארט לאחר זעזוע מוח, ולאחר מכן חטף שבץ ושותק בצד אחד של גופו. היום הוא כבר במצב טוב יותר, לאחר שהחלים גם מסרטן הערמונית לאחרונה.

וכמובן - הקרב ההוא עם הסולם

מייקלס היה האלוף הבין-יבשתי (תואר משני לזה העולמי, שההבדל ביניהם - לפחות מבחינה גאוגרפית - אף פעם לא באמת הוסבר), אלא שבדיקת סמים חשודה שלחה אותו לחודשיים של השעיה. למרות שהיה חובב נרקוטיקה, הוא התעקש שסטרואידים לא היו בתפריט היומי שלו. ועל כן, הוא סירב להחזיר את החגורה הנכספת שלו לבוסים.

הפתרון הלא יצירתי של ה-WWF היה להמציא חגורה חדשה, ועליה ערכו קרב רב משתתפים קצר, שהסתיים בניצחונו של רייזור ראמון. כשמייקלס חזר מההשעייה, מציאות התערבבה בעלילה והשניים התחרו זה בזה כדי לראות מי מהם הוא האלוף הבין-יבשתי הבלתי מעורער. זה נגמר בקרב סולם ברסלמניה שהיה לקלאסיקה בתחום, בעיקר כי הוא היה כל כך חדשני ופורץ דרך. או לפחות כך חשבנו.

"נסענו ביחד מעיר לעיר כל לילה, כך שלשנינו הסיפור הזה היה מאוד נוח", סיפר הול בראיון, "זה אף פעם לא היה סכסוך של 'אני שונא אותך, אני אהרוג אותך'. רבנו מעל מי מאיתנו יותר טוב מהשני. אז עבדנו אחד עם השני כל לילה, וכשדיברו איתנו על הקרב הגדול ברסלמניה, שנינו רצינו שהוא יערב סולם".

"היו לנו בערך 50 קרבות סולם לפני זה המפורסם. בשניה שהתחלנו לעשות אותם הקהל התלהב, ראינו שזה עובד ושובצנו לקרב סולם בכל ערב", מגלה הול, "היה בזה היגיון. ללא חוקים, ללא שופטים, זה עבד נהדר. בשניה שאתה לומד לעבוד עם הגימיק של הקרב, אז הגימיק עושה את כל העבודה בשבילך". לא חשבנו אחרת.