טוב להיות פראייר

אם יש דבר שכמעט כולנו פוחדים ממנו, זה לצאת פראייר. על פי ויקיפדיה, "המילה 'פראייר' מתארת אדם המאפשר את ניצולו בידי אחרים. זהו מושג מפתח בחברה הישראלית, והרצון לא להיות 'פראייר' מהווה מוטיב מרכזי בהוויה הישראלית-צברית".

הפראייר הגיע אלינו ככל הנראה מן השפה הגרמנית. בדרך אלינו הוא הספיק לעבור בסלנג הרוסי, שם הוא קיבל את משמעותו המוכרת לנו. אני חושב שאפשר לייחס חלק לא קטן מן החוצפה, הגסות, וההתעלמות הנונשלנטית ממצוקתו של האחר, שהפכו בשנים האחרונות להיות סימני היכר של החברה והפוליטיקה הישראלית, לרצון הקולקטיבי שלנו לא לצאת פראיירים.

כל כך גדול הפחד הזה, עד שמי שמוכנים להושיט יד ולעזור לאחרים על חשבון טובתם האישית, לא זוכים אצלנו לתהילה והערכה אלא ללעג, "איזה פראיירים". ישראלים שמוכנים לוותר על משהו שמגיע להם (או שהם יכולים לחטוף אותו), על מנת שמישהו אחר, ולפעמים חלש מהם, יזכה בו, נחשבים אצלנו לפתטיים.

זה חבל, אפילו חבל מאוד. כי הנחישות שלנו לא לצאת פראיירים מזיקה לנו, לא רק כחברה, אלא גם באופן אישי. מי שמתאמץ לא לצאת פראייר, מגדיל את סיכוייו למות. כן, למות.

מכירים את המשפט הישראלי כל כך "הפראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים?" ובכן, הפראיירים באמת לא מתים. הפראיירים מאריכים ימים, והמנייאקים הם אלה שמתים. איך זה קורה?

***

כדי להבין מדוע הפראיירים לא מתים, צריך לדעת משהו על התפקוד של שתי מערכות תגובה רגשיות הנמצאות במוח של כל היונקים, כחלק מחבילת החומרה והתוכנה הבסיסית שלנו. עד לא מזמן היה מקובל לחשוב שלבני אדם, כמו לכל היונקים האחרים, יש שלוש תגובות אינסטינקטיביות, מולדות, למצבי סכנה: Fight, Flight or Freeze - לתקוף, לברוח או לקפוא.

פרופ' יורם יובל

לפני יותר ממאה שנים החלו נוירוביולוגים ופסיכולוגים לחקור את מערכת "הילחם או ברח", שהפעלתה גורמת לבני אדם ולבעלי חיים לתקוף את מי שמאיים עליהם, לברוח ממנו, או לקפוא במקומם, כמו שבעלי חיים ליליים קופאים כשהם חוצים כביש ונלכדים בפנסי המכונית המתקרבת. היום ידוע שהמערכת הזאת מופעלת מתוך אזורים מוחיים קדומים, שהם חלק ממערכות הרגש במוח - גרעיני האמיגדלה שבאונות הצדעיות.

אבל ב-20 השנים האחרונות הלך והתברר בהדרגה שלבני אדם ולכל שאר היונקים יש גם תגובה מולדת, אינסטינקטיבית נוספת למצבי סכנה, והיא ידועה כ-F הרביעי: Fraternize. כאשר הם נמצאים במצבי סכנה, בני אדם ויונקים אחרים לפעמים לא תוקפים, לא בורחים, וגם לא קופאים. הם עושים משהו אחר לגמרי – הם נחלצים לעזרת בני המין שלהם, שמצבם אפילו קשה משלהם.

המערכת הרגשית שמפיקה את התגובה הזאת, שזכתה גם לכינוי מערכת "טיפול" (Care), מופעלת מגרעינים באונות המצחיות, ומאזור מוחי הידוע בשם רכס החגורה הקדמי. זאת המערכת שקשורה לדאגה ולטיפוח האימהי שעליהם כתבתי כאן בשבוע שעבר. כדי להבין כיצד היא עוזרת לפראיירים - אלה שנחלצים לעזרת האחר על חשבון טובתם - לחיות יותר שנים, אני מזמין אתכם לניסוי מחשבתי קצר.

תארו לעצמכם שאתם נוהגים במכונית שלכם באיילון צפון, ורוצים לצאת ביציאת השלום. התנועה בקושי מתקדמת. הנתיב הימני, זה שמוביל ליציאת השלום, הוא הפקוק ביותר, ואתם עומדים בו ובקושי זזים. הנתיבים שמשמאלכם, שממשיכים לכיוון רוקח והרצליה, גם הם איטיים, אבל מתקדמים קצת יותר מהר. והנה, כאשר הקו הלבן המקווקו שמשמאלכם עומד להפוך לקו רצוף שאסור לעבור אותו, קורה מה שתמיד קורה: נהג אחד, שנסע בנתיב שמשמאלכם, מנסה להידחף לתוך הנתיב שלכם, ביניכם לבין המכונית שלפניכם.

יש לכם עכשיו שתי אפשרויות: האחת היא לנהוג כמוני עד שהכרתי את המחקרים בדבר מערכת "טיפול": פעם, כשזה היה קורה לי, הייתי מתמרן כך שהמנייאק בשום אופן לא יצליח להידחף ביני לבין המכונית שלפני. הייתי מתייחס אליו כאל אויב חצוף, ודואג לא לצאת פראייר בשום אופן. בכך הייתי מפעיל במוח שלי את מערכת "הילחם או ברח".

***

מדוע זה טוב, להפעיל את מערכת "טיפול" במקום את מערכת "הילחם או ברח"? בגלל ההשפעות של המערכות האלה על הגוף שלנו. כאשר מערכת "הילחם או ברח" מופעלת, התוצאה היא תגובת הדחק (Stress) של כל היונקים. הורמוני דחק, בייחוד אדרנלין וקורטיזול, מופרשים לתוך זרם הדם, והתוצאות לא מאחרות לבוא: קצב הלב ולחץ הדם עולים, רמות הגלוקוז והשומנים בדם עולות, והמערכת החיסונית עוברת דיכוי.

כאשר אנו נתקלים בנמר ביער, כל אלה דברים טובים: אם אני צריך לתקוף או לברוח אני רוצה אספקת דם ואנרגיה מירבית לשרירים, והמערכת החיסונית לא מעניינת אותי בכלל, כי אם לא אצליח להסתדר עם הנמר – לא יהיה את מי לחסן.

לעומת זאת, כאשר אנו מפעילים את מערכת "טיפול", מופרשים במוח ההורמון אוקסיטוצין והורמונים אנדורפיניים, והתוצאות הן הפוכות בדיוק: ירידה בלחץ הדם ובקצב הלב, ירידה ברמות הגלוקוז והשומנים בדם, וחיזוק המערכת החיסונית.

בחיים המודרניים מאוד נדיר שאנו נתקלים בנמר, ונדיר גם שאנו נתקלים בחבר פצוע. לרוב אנו נתקלים במצבים – כמו נהג שמנסה להיכנס לנתיב שלנו באיילון צפון – שאפשר להתייחס אליהם כאל נמר תוקף, או כאל חבר פצוע. הפראיירים, אלה שבמצבים כאלה מפעילים את מערכת "טיפול", שומרים על הגוף שלהם מפני ההשפעות המזיקות של הורמוני הדחק – ולכן הם לא מתים.

האפקט הזה נחשף במחקרים רבים שמצאו שאנשים הנוהגים לסייע לאחרים חיים בממוצע יותר שנים מחבריהם שמסרבים לעשות כך. בסופו של יום, ובניגוד למה שלימדו אותנו – טוב להיות פראייר – כי הפראיירים לא מתים. ועכשיו זה גם מדעי.