רובי פורת שובל על התקיפה המינית שעברה: "צרחתי מתוך אינסטינקנט"

כמו בכל יום, רובי פורת שובל הגיעה לחניון תיאטרון הבימה בו היא משחקת. היא חנתה את רכבה בזמן ששוחחה עם בתה בטלפון, סגרה את הדלת, ופתאום הבחינה באיש זר רכוב על אופניים מגיח לעברה ושולח את ידו לעבר המפשעה שלה. ככה סתם באמצע היום. "צרחתי וצווחתי כמו שאני לא זוכרת את עצמי מעולם", מספרת פורת שובל על התקיפה המינית שחוותה לפני כשנה, "הוא פשוט בא לחפש קורבן, אני לא אשכח את הרגע הזה אף פעם. לבושתי, עד הרגע ההוא אמרתי שאם אישה משדרת עוצמה היא לעולם לא תותקף מינית, ממש כמו בג'ונגל, והיום אני מבינה כמה טעיתי".

מה את זוכרת מאותו רגע?

"אני זוכרת שהוא בא לגעת בי, ומתוך אינסטינקנט צרחתי. בדיוק הגיע אחד התאורנים של הבימה והאיש ברח. אמרתי לעצמי - איך יכול להיות שהוא העז? איך יכול להיות שהוא ערער את האמירה שלי שאישה חזקה לא תותקף. איך מישהו העז לחשוב שאפשר לתקוף אותי?".

"איך יכול להיות שהוא העז?". רובי פורת שובל(צילום: אביב חופי)

התלוננת במשטרה?

"התעקשתי לא ללכת להתלונן. לא רציתי להיות במקום הזה של האישה החלשה שמוצגת כקורבן. אני כל החיים שלי מנסה להיות אישה חזקה, הפחד שלי הוא להיות חלשה. השאלה אם להתלונן או לא הלכה איתי הרבה זמן. אני יודעת בוודאות שמהצרחות שלי והתגובה שלי האיש הזה לא יחזור לשם. אני לא רוצה ששמי יהיה קשור באיזה מטורף חולה נפש. אני לא רוצה את זה לעצמי ולכן לא הלכתי להתלונן".

מאז אותו יום פורת שובל ניכסה לעצמה שומר צמוד. "יעקב כהן בא איתי לתיאטרון ויוצא איתי משם", היא אומרת ופורצת בצחוק, "אני כל יום נכנסת לחניון הזה, ויודעת שאני מוגנת גם כי יעקב כהן איתי".

אל תשאלו את פורת שובל בת כמה היא. מבחינתה גיל זה רק תבנית שמקבעת אותה כשחקנית. לכן היא גם התחילה לכתוב לעצמה תפקידים. "היום בגילי יש לי היכולות, התבונה והאומץ שלא היו לי בגיל 25. גבר כותב בדרך כלל על אישה שהוא רוצה לזיין או על אמא שלו. אני כותבת על הנשים החזקות. עכשיו אני יושבת על מחזה שבו הכנסתי אישה למטה הכללי בצה"ל. מבחינתי אם היו שם נשים - היו פחות מלחמות. לאישה יש אינסטינקטים לשמור על הילדים. לגבר יש רצון לכבוש".

מתוך "הצמה של אבא". רובי פורת שובל ויעקב כהן(צילום: ז'ראר אלון)

חשוב לך להיות אישה חזקה ולשדר עוצמה. מאיפה זה בא?

"תאר לך מה זה לגדול במשפחה של שמונה ילדים שצריך לבלוט בה. להיוולד בת רביעית במשפחה במרוקאית. זה לא כבוד גדול כשאבא מתבייש לחזור הביתה, ואני צריכה להוכיח לו שאני יותר חכמה מכל גבר. ואז לימים אבא אומר 'וואו יש לה ראש של גבר - אם היא הייתה גבר הייתה אדמו"ר'. אני חיה חיי משפחה מלאים, יש לי ילדים ובעל, במקביל אני מטפחת גם קריירה של שחקנית וכותבת מחזות. כל הדפים שעליהם אני כותבת מלוכלכים עם רוטב של שניצל ושמן. תוך כדי שאני עושה מיליון דברים, אני לעולם לא בוחרת באחד הדברים.

"אנחנו עושות את הכל כי אנחנו חיות על איזה קו תפר שמה עשינו לעצמנו? גם קריירה, גם להיראות טוב, גם להיות רעיה, גם משפחה. הכל אנחנו צריכות לעשות, והכל חייב להיות הכי טוב. אישה שמצליחה, תמיד ייחסו לה תכונות גבריות - יגידו שיש לה ביצים. אז לא, יש לי שחלות ואני טובה. אני עם מניקור ופדיקור ורוצה להיראות טוב, אבל יש מחיר על כל בחירה שאני אעשה. יש מחיר שגברים לא מכירים, ועל כן כל הגיבורות של המחזות שלי הן נשים שיצאו מן העדר ושילמו מחיר מאוד יקר על זה. או שהעלו אותן על המוקד או ששמו עליהן את כותונת המשוגעות".

אל תשאלו אותה בת כמה היא. פורת שובל(צילום: רפי דלויה)

איזה מחיר את משלמת?

"אני משלמת מחיר יומיומי על כל בחירה שאני עושה. הנה לדוגמה, המחזה הראשון שכתבתי היה על סירוס נשים בדואיות, אבל אני בעצם מדברת על סירוס נשים בכלל. כולן יוצאות לאוויר העולם ומסורסות. על כל בחירה שעושות הן משלמות מחיר מאוד יקר. נשים נולדות עם תקרת זכוכית, וכדי לשבור אותה היא פוגעת בראש. כשאני לדוגמה מדברת על זיוף אורגזמה, אני מדברת על מחיר יקר שצריך לשלם. מחיר שגברים לא מכירים - אני מוצאת את עצמי עם אינפוזיה תקועה בתוך הווריד, שמכתיבה לי איך אני צריכה להתנהג היום ב-2017, והכל ביחד יוצר את זה שאף פעם לא אהיה שלמה עם מה שאני עושה".

תני דוגמא.

"הנה, כשהילד היה בצבא הייתי בחרדות ועבדתי בקריירה שלי, אבל הייתי גם אמא של נדב כפרה עליו. הייתי רודפת אחריו בג'בלאות בצבא כדי לתת לו ולחברים שלו אוכל. הייתי מכינה סירים גדולים. זה לא רק כי אני ילידת מרוקו, אלא בגלל שאני עושה קריירה אז אני צריכה לפצות על זה".

(צילום: ז'ראר אלון)

בימים אלה מככבת פורת שובל בהצגה בתיאטרון הבימה, פרי עטם של אמנון לוי ורמי דנון - "הצמה של אבא". לצדה יככבו גם יעקב כהן, תום גרציאני, קובי מאור, גאיה שליטא-כץ ורותם קינן. ההצגה מספרת את סיפורה של משפחה מזרחית כשהאב גוסס ממחלה, וילדיו ואשתו - אותה מגלמת פורת שובל - מתאספים סביב מיטתו, למעט ילד אחד - שבורח מהציפיות של אביו, ומעדיף ללכת לפסיכולוג במקום ללוות את אביו הגוסס.

מבחינתה של פורת שובל - עצם זה שמדובר במשפחה מעדות המזרח - לא ימנע מכלל המשפחות מהעדות השונות להתחבר אליה. "המזרחיות היא לא המרכז פה", היא אומרת. "אמנון לוי השתמש בחוויה אישית כדי להניע ולדבר על יחסי הורים ילדים. גם הסיפור האישי שלי לא מעניין אף אחד אלא אם כן הוא משליך על כולם, וכך זה גם בהצגה הזאת".

"המזרחיות היא לא המרכז". מתוך "הצמא של אבא"(צילום: ז'ראר אלון)

ובסיפור האישי שלך - עד כמה המזרחיות השפיעה על הקריירה, אם בכלל?

"הילדות שלי הייתה בירוחם - שם המרוקאים היו האליטה, האשכנזים היו מדברים במבטא מרוקאי כדי להתחבר אלינו. דווקא בגלל העיירה ההיא אתה רואה שההשראה שלי היא לא מהמקום של אפליה. יכול להיות שאם הייתי גדלה בתל אביב והייתי מרגישה מופלית, אז מילא. אני גדלתי במקום שהאשכנזים היו המיעוט. כשכבר התקדמתי וגדלתי לתחום, הייתי במקום חזק".

פורת שובל משתדלת שלא לגעת במקומות הכואבים לחבריה. או בכלל. מבחינתה, אם מישהו לא רוצה להיכנס לנושא מסוים - אז כך יהיה. כך קרה כשליוותה את חברתה, השחקנית רונית אלקבץ שהלכה לעולמה בגיל 51 אחרי מאבק במחלת הסרטן. "רונית זו אישה שהייתה צריכה לשדר עוצמה כל הזמן, והיא שידרה את זה, כי היא הייתה אישה עוצמתית וחזקה. המקום של להיות חלשה לא היה מוכר לה. לכן עד הרגע האחרון היא הייתה רונית בלי המחלה: לשדר עסקים רגיל, להמשיך לעבוד ולעשות תוכניות עתידיות. לכן מעט מאוד ידעו מה קורה מסביב. גם כשהיא הייתה חולה לא העזת לדבר איתה על זה כי היא לא רצתה".

הספקת להיפרד ממנה?

"יום לפני שהיא נפטרה ניסיתי להסתמס איתה, ואני כל הזמן פותחת את הוואטסאפ ורואה שהיא לא מחוברת. נעלבתי שהיא לא חזרה אלי, לא הבנתי מה קרה.  ואז אחרי כמה שעות אני רואה שהיא כן מחוברת, אבל לצערי כבר לא הייתה איתנו".