התגרשתי ולכולם יש מה להגיד

ביום שבו בני זוג מבשרים לעולם שהם החליטו לערבב את החיים מחדש ולהתגרש, הם גם מתחילים תנועה עדינה שכזאת, מעיין אדווה שמתחילה להתפשט מהם אל המעגל הקרוב והלאה למעגלים הרחוקים יותר. ואז האדווה מתחילה לחזור אליהם, בין היתר בדמות זרם של עצות שמתגבר והולך וממשיך איתם לאורך הדרך. כי זה מה שאנשים עושים, או מרגישים צורך לעשות. מעטים הם אלו שפשוט יושבים איתך שם, לצד הכאוס שלך. השאר פשוט נותנים לך עצות. טפטוף דק ובלתי פוסק של עצות.

זה מתחיל מיד עם רגע הבשורה: "ערני, נשמה שלי, מחר ב-8 בבוקר אתה ברבנות. ותגיד להם שהיא עשתה ככה וככה והיא כזאת ותביא הוכחות". זאת הייתה אחותי. לא הקשבתי לה (באופן כללי, אני לא מגיב טוב כשאומרים לי מה לעשות). מיד אחר כך הגיע מהחבר'ה בעבודה המשפט האלמותי: "יאללה אחי, תצא לפרק", ונראה לי שעניתי להם משהו כמו: "וואלה, צודק, אחי", ואז חזרתי לבכות בשירותים. וכך זה ממשיך. כולם יודעים מה בדיוק אתה צריך לעשות, וגם טורחים לומר לך את זה כמובן. וזה נמשך עד היום, שנתיים וחצי אחרי שנפרדנו ויותר משנה מאז הגט.

כך, למשל, חברה חדשה שיצאה לי לאחרונה מהפייסבוק לתוך החיים האמיתיים, הרחיקה בלילה קר עד לביתי שביער הרחוק (כולה אזור מודיעין, כן?), רק כדי להסביר לי שאני חייב להתחיל לעשות סקס ושלא בריא לי להשתעשע רק עם עצמי כבר כמעט חצי שנה. גם לה אני לא מקשיב, למרות הכוונות הטובות והלב הגדול שלה. יש לי גם חבר ילדות אהוב במיוחד, שעד היום, יותר משנה וחצי מאז שסגרנו סופית את כל ענייני הבירוקרטיה (וגם את הגולל על עתידי הכלכלי), עדיין שולח לי כל כתבה ועדכון אפשרי על משמורת משותפת וענייני מזונות. שלא לדבר על התגובות שלכם, כאן ובפייסבוק, שחלקכם יודעים כל כך טוב מה בדיוק אני צריך לעשות עכשיו ומה דפוק אצלי (אגב, לא שאני מתלונן או משהו. זה חלק מהדיל שאני צריך ללמוד לחיות איתו, אם בחרתי להתערטל ככה בפומבי).

וכך זה ממשיך. כולם מרגישים צורך לעוץ עצות לאיש המצוי במשבר. לנסות לתקן את השבור כבר עכשיו. לראות התקדמות בקו ליניארי. אבא שלי, מרוב דאגה, אפילו כעס עלי בהתחלה כששקעתי לתהום אחרי שכבר נראיתי לו חצי חי. ככה זה, ככה אתם. ואני מבין אתכם. זאת לא בדיוק פוזיציה פשוטה וקלילה לעמוד בה, לראות מישהו קרוב שחייו התפרקו. ושלא תבינו אותי לא נכון, אתם חמודים (לעיתים). באמת. יש לכם מלא כוונות טובות וכל כך מעט מושג איפה בדיוק נמצא האדם שעומד מולכם ואיך זה מרגיש בכלל להפוך משניים לאחד, ככה באמצע החיים וההרגלים. ולא שאני מאשים אתכם במשהו, כי תכלס אין לכם סיכוי. יש שם כל כך הרבה רבדים עד שכל הדבר הפסיכי הזה הוא כבר שפה בפני עצמה. שפה שאתם, הנשואים, פשוט לא מדברים. ואתם רק רוצים לראות אותנו עומדים זקופים ושמחים שוב, מבלי שנעשה טעויות קריטיות.

כולם יודעים מה עלי לעשות ומה דפוק אצלי. ערן קמינסקי(צילום: ערן קמינסקי)

אבל בואו אגלה לכם סוד קטן: הטעויות האלו שלנו, אנחנו בסדר איתן. באמת. לקח לי זמן להבין את זה, אבל הטעויות שלנו הן בסך הכל חלק הכרחי מהדרך הכל כך מפותלת הזאת. תחשבו על הדרך שלנו כמו על בית שבונים, כשכל חוויה או תובנה שחווינו היא עוד לבנה בקיר שנבנה ומתרומם לגובה. גם חתיכות המסע בהן טעינו והתבלבלנו ושקענו - גם הן הכרחיות לבנייה. כך קרה למשל עם הטעות הגרנדיוזית שעשיתי ממש בהתחלה, כששכרתי דירה במרחק 300 מטרים ממנה ומהאהבה החדשה שלה, והיא גם זאת שהביאה אותי אחרי כמה שבועות מייסרים במיוחד להבנה שכדאי שאברח לכמה שבועות לאשראם במדבר, לפני שאאבד את זה סופית ואמצא את עצמי במחלקה הסגורה או בתא המעצר.

כך גם הגעתי אל הקומונה הזעירה בלב השממה, שבה פגשתי את אשת היוגה שלימדה אותי איך להתמסר לכל מה שבא מולי מבלי להתנגד. היא לימדה אותי איך לקבל את החיים המפתיעים האלו כמו שהם, בלי להתעקש לנסות ולהילחם או לברוח. למזלי, שבתי מהאשראם בדיוק בטיימינג המושלם שבו התפנתה הדירה שבה אני חי כיום, מטר וקצת מהיער אליו ברחתי כדי לשכב בתוך העשב הרך, בכל אותן פעמים שבהם החיים שלי הרגישו כמו קצת יותר מדי.

החברים הטובים, אגב, יודעים לשתוק קצת, ולתת לנו ללכת את הדרך הזאת. כך למשל כאשר הגעתי עם גרושתי למה שהיה אמור להיות גישור לכיוון של הסכם, ויצאנו עם מה שנראה כמו טיפול לטובת הערכת סיכויים מחודשת, חבר יקר ואהוב נמנע מלתת לי את הסטירה המתבקשת, למרות שהוא נורא רצה. כי בשלב ההוא, שנה אחרי שנפרדנו, אני כבר ידעתי לזהות מתי אני עושה את הטעויות שלי. יותר מזה, כבר הבנתי למה אני עושה אותן ומה הן משרתות. אז אותו חבר אהוב קנה את ההסבר שלי על איך אני זקוק לקלוז'ר הזה, אפילו שאחר כך זה עלה לי בדם. כי באיזשהו שלב, אם אנחנו מספיק קשובים ומחוברים לקול האמיתי והנקי שבתוכנו, גדלה בנו ידיעה פנימית וטהורה של מה שנכון לנו, מעבר לכל הרעש שמסביב.

אז בפעם הבאה שמישהו קרוב מגיע אליכם כשהוא מחזיק בידיו את פיסות חייו הקודמים שקרסו והתפזרו על כל השכונה, פשוט תהיו שם איתו. בשקט. תנו עצה כשיבקש ושימרו אותה לעצמכם כשהוא לא יבקש. תנו לו לצעוד את הדרך, עם הטעויות שיעשה במהלכה. כי בסופו של דבר, הן יעשו לו טוב, אפילו אם לפני כן הן ייגבו ממנו מחיר. כי גם הטעויות שלנו הן חלק ממה שמגדיר אותנו, מאיך שנבנה את עצמנו מחדש ביום שאחרי. ככה זה, אלו היין והיאנג הממזרים האלה. הם תמיד איתנו. טוב ורע, נכון וטעות. תמיד ביחד, תמיד במקביל. העיקר שנמשיך ללכת.