כרוניקה של באסה ידועה מראש / טור

לא הייתי שותף לחגיגת הביקורת על מכבי תל אביב בפרשת סוני ווימס. נראה לי שמרוב לבקר את הנהלת מכבי – ואני עושה זאת הרבה - שכחנו קצת את עצמנו. המהות של הענין היא: שחקן כדורסל מקצוען הוא לא סטלן בקרן רחוב, ולא היפסטר שמוכר תמונות מדלת לדלת. הוא מחויב להיות במצב הפיזי והמנטאלי האופטימליים, לאורך כל העונה. במסגרת קבוצה שמשחקת פעמיים או שלוש בשבוע אין לו כמעט ימי חופש במהלך העונה. והיכולת שהפגין השחקן עלולה להיות מקושרת, לפחות בחלקה, גם לחוסר ריכוז, אולי כתוצאה משימוש בסם כלשהו.

אני כבר לא מדבר על הענין החינוכי, שמכבי איבדה כבר מזמן. אבל נדמה לי שעיקרון אי ההפללה שהעלה גלעד ארדן השבוע בלבל קצת את היוצרות. חובה על הקבוצה לבדוק. חובה על הקבוצה לבטל חוזה אם השחקן לא השלים את הבדיקה. ואם היה להם טיפ שהוא מעשן אז בוודאי שזה בסדר לבחון אותו. הוא חתום על חוזה ענק והוא לא עומד בתנאי בסיסי שבו. והוא מפרק את הקבוצה. כל הקונספירציות על התהליך הקלוקל כביכול הן שוליות יחסית למהות הענין. בתהליך הזה, אני במאה אחוז מצדיק את הנהלת מכבי. בכל שאר העניינים, אנחנו עדיין במסך עשן.

ההתפרקות מול באמברג לא היתה מפתיעה

משמעות היעלמותו של ווימס היא בעיקר פסיכולוגית. אין את המתח הזה של לצפות לשחקן שיעשה משהו לא צפוי. אין את הקיפאון כשמסתכלים עליו ולא יודעים למה להתכונן. כשהוא קולע אתה מחליק לו ואומר לו "יה מן", אבל אין לך מושג מה יקרה עכשיו. האי ודאות הזו, הזמזום הזה במוח, חוסר הנוחות הזה, מפרקים קבוצות טובות בקלות. לא רק על זה התפרקה מכבי תל אביב העונה, אבל זה בוודאי לא תרם.

מכבי מתייצבת עד סיום העונה בלי שלושת הכוכבים שנאספו עבורה בקיץ, ובעצם עוד לפניו. יחד עם צירבס ומילר זו היתה אמורה להיות שלישיית האסים. ועכשיו למכבי אין כביכול ירידה ברמי. אבל הרוטציה הקצרה יחסית והשקט איפשרו מחצית ראשונה של כדורסל שמח, גם אם לא קבוצתי או מתוכנן. מחצית שהיתה איכותית רק ברמה הויזואלית. בכל פעולה כל השחקנים זזים כי יש הבנה מהי התנועה. אפילו שיחקו FLEX. לכל שחקן יש ביטחון שישחק דקות משמעותיות. ואכן 11 שחקנים שיחקו לפחות 5 דקות כבר בחצי הראשון. גם כשאתה יורד לספסל אתה עולה חזרה. אתה מקבל קרדיט גם אחרי החטאה, ולא מפחד לזרוק. אתה עושה עוד פעולות שתורמות – גאודלוק מוסר, אלכסנדר חוטף, פניני עושה הכל. המאמן אקטיבי, ידיים מחוץ לכיסים, צועק, מתלהב. שומרים איזורית כעיקרון גם כשמקבלים שלשות.

אבל למרות חצי מוצלח על פניו, רק שתיים הפרש במחצית. ולמרות אחוזי הקליעה המצוינים, יש מספר אחד שמנבא את הנפילה: 4 אסיסטים בלבד כל המחצית. משחקים על האנרגיה הראשונית,

משחקים עם תכנית משחק מהבית, ועל הכישרון האישי. אבל זה לא היה משהו קבוצתי, וזו היתה כרוניקה של הפסד ידוע מראש.

כי במחצית השניה הכישרון מפנה את מקומו לקבוצתיות, התלכיד, החיבור, ההתאמות של המאמנים, הניסיון והתקשורת בין השחקנים. בכל אלה, לבאמברג יש עדיפות על מכבי העונה. כי מתחילה עייפות, הרגליים פחות סוחבות, הקליעות לא נכנסות, ונדרשים מהלכים אוטומטיים לייצר סלים. למכבי פשוט אין כאלה, מעבר לכדרור והפגזה של גאודלוק. כי מכבי עדיין בשלב בקדם העונה. בפעם השלישית העונה היא בקדם עונה. עדיין מתחברת. עדיין לומדת. וכך מסתבר שלמאמן עדיין לא ברור מי הרכז המוביל שלו. מה התפקיד של פניני, שלמרות שהוא מצוין לא מקבל מספיק דקות. ומכבי עדיין לא יודעת לשמור על פיק אנד רול פשוט. פעם אייברסון יוצא על הגארד וחוטף דאנק מעל הראש, וגם חוטף על הראש מהמאמן. ואז בפעם הבאה הוא נשאר וחוטף צ'אקה מהקלעי.

רק ארבעה אסיסטים היו למכבי במחצית שלמה

וג'ו אלכסנדר – תעלומה. גוף ואתלטיות של שחקן NBA, והבנת משחק של קט-סל ארצית מחוז שפלה. האמת, אחרי המרפק לאדם אריאל היית משעה אותו לשבוע, אבל כבר דיברנו על המוסר הכפול של מכבי. וכך בסיום - הפנים אותן פנים. ההפסד אותו הפסד. והמפלה הגיעה מכוכב לטבי שהמאמן הלטבי לא הצליח לעצור. ובמכבי מתעסקים רק בכדורסל ולא מבינים שהם במלחמה. על התדמית של המועדון לשנים הבאות. לעשות 14 עבירות כל המשחק ולקבל 90 נקודות. הייאוש אולי נעשה יותר נוח? במכבי יכולים סוף סוף להפסיק לבדוק סיכויים לעלות להצלבה. כדאי לה להתחיל לחשוב על הפיינל פור. בישראל. ירושלים בראשון. זו הליגה שלה.