לאחרונה הבנתי, זה שאנחנו זוג מושלם לא אומר שכל אחד מאיתנו לא שלם בנפרד. הוא נפלא גם בלעדיי ואני בסדר לבד. זה שאנחנו בוחרים להיות ביחד, רק מעצים אותנו כיחידים. לא מבטל את הקיום הפרטי של אף אחד מאיתנו.
קשה להבין את זה, אבל עוד יותר קשה ליישם. לשמוח שהוא יוצא לשבוע סקי, למרות שלא הוזמנתי ולא לגלוש לפסים אישיים. לתת לי לעבוד על יצירה חדשה בתיאטרון, ימים ולילות, למרות שהנושא שלה הוא רומן אסור. לתת אוויר לפרטנר שלי, להגשים את עצמו במלואו. שהוא יהיה מקור הכוח שלי, ואני אגבה כל בחירה שלו, גם אם היא לא כוללת אותי.
אחרי שנים של עבודה עצמית, הסימביוזה כבר פחות מגדירה את הקשר שלי עם אחרים. פעם נפגעתי כשהגבר שלי היה עושה דברים בלעדיי, כמו למשל ללכת לסרט דבילי. או לצאת לפאב זניח. חיפשתי שיהיה רק שלי.
אבל הבעיה הכרונית רק מחמירה כשילדות רכושניות כמוני מתבגרות. במקום דובוני פרווה צברתי כל מיני "שלי" הרבה יותר כבדים למשא. הבית שלי (מה פתאום שתארח בו חברים שלך, בלי לבדוק איתי קודם), הקריירה שלי (אם הצלחתי ‑ הצלחתי לבד, אם נכשלתי ‑ זה רק בגלל שנגעו לי בה), החברה הכי טובה שלי (מה פתאום מירי מתנשקת פתאום בפריים־טיים עם ריטה, לפני שהספקתי לשריין את מארינה?) וזמן האיכות שלי. אליו הייתי הכי קנאית.
למשל הרגל שהיה לי שנים, לרבוץ מול הטלוויזיה עם איזה אוכל שמייצר פירורים, ופשוט לבהות. אבל כשעברנו למושב ונולדו הילדים — הבית שלי הפך שלנו והפירורים התחלקו בין כולם. כשבחרנו להשאיר רק טלוויזיה אחת בסלון, הקרבתי את הרביצה והפרעות האכילה. כי אין דבר משכנע יותר מצעקות של ילד בקריז ל"מפרץ ההרפתקאות". או גבר שחייב לראות צ'יטה קורעת לגזרים אנטילופה, או ילדה עם חיבה לספוגים מסטולים בשם בוב, או דוד שצץ בסלון עם כל החברים שלו וקערת פיצוחים לראות את המשחק הכי חשוב בליגה. הבית שלי הופקע ממני לגמרי. וגיליתי שאני אוהבת את זה.
חל שינוי. זאת לא אותה הקרן שאהבנו כל כך לשנוא. כשרק פגשתי את נועם אמרתי לו: "אתה האדם הכי חברותי בעולם ואני קנאית לפרטיות שלי". היום אני מרגישה שיש לי הכי הרבה פרטיות דווקא עם עוד מלא אנשים באזור. הפכתי לחברותית על רקע אנטיפתי. רעש מסביב מרגיע אותי ונותן לי שקט. חיי הקומונה התחילו למצוא חן בעיניי, הרבה אנשים כמו חומר טשטוש. את יכולה להיבלע ואף אחד לא ירגיש. הקץ לרכושנות. קחו הכל, ולי רק יהיה יותר!
הגעתי למצב שבו אני ממש מתחננת לאנשים שיבואו לבקר, כשיש רק חמישה־שישה אנשים בבית. רעב? יאללה, תכין גם לי איזה טוסט.
בכל מה שנוגע לאהבה, בכלל הייתי כפייתית. יש לי חברות שעדיין מתנהגות ככה. "העפתי אותו!" אבל למה? "כי הוא לא כתב לי יומיים!" אז עדיף שלא יכתוב לך כל החיים?
מטריף אותי איך שאנחנו מטורפות עליהם ובגללם. כל כך אוהבות גברים, שלפעמים מוכנות לא לראות אותם לנצח, רק כדי לא להתגעגע יום אחד. אחת התעלומות הגדולות בעולם היא היגיון של אישה מאוהבת. אולי זו בכלל לא אהבה, אלא פחד להישאר לבד? או יותר עמוק מזה, הפחד המשתק, שאנחנו לא באמת שוות, והנה תכף יעלו עלינו כולם?
במקביל היו לי ציפיות: שיהיה ג'נטלמן, שיפתח לי את הדלת, שישלם, שיחליף פיוז בארון חשמל, כי קפץ לי! דברים שאני לגמרי יודעת לעשות לבד, ואם לא לבד, בעזרת יוטיוב. נולדתי פמיניסטית, אבל איכשהו תמיד התעקשתי להישאר קצת תלויה בשוביניסט אחר.
אופיר למשל ויתר על קורס טיס בשבילי. כי הייתי ילדה מפונקת ואמרתי לו שאם לא יהיה לי אותו כמה חודשים, מה שווה בכלל שיש חבר? בנקודה הזאת הוא כבר היה צריך להבין שאני לא חברה שלו וללכת. איזו חברה תבקש ממך, יותר נכון תצווה עליך, לוותר על חלום בשביל קצת פוצי־מוצי? אבל הוא נשאר. עד שהפוצי־מוצי נגמר.
אופיר, שוויתר על קורס טיס, טס מהחיים שלי כעבור שנה. אני את הלקח למדתי. יותר לא לקחת אחריות על בחירות שבן הזוג שלי עושה.
פגשתי גם גברים שלא היו בשיעור הזה. למשל מישהו ששנא את ההצלחה שלי שנאת מוות. זמרת השנה, קהל שבא להופעות סוף־סוף, דמעות גאות של אמא, והוא? היה עסוק בלהעביר נושא. אם שיר שלי היה מתנגן ברדיו, הוא כיבה אותו; אם קיבלתי גביע, הוא הסתיר אותו בארון; ואם מישהו ברחוב היה אומר לי שהוא אוהב אותי, הוא שנא אותו. כי רק הוא אוהב אותי! והגביע הוא שלנו!
בטח יש עוד מישהי שיושבת עכשיו בבית וקוראת את המילים האלו. וגר איתה באותו בית גבר. והגבר הזה הוא שלה. והיא שלו. והוא לא מרוצה, כי הרכוש שלו התחיל לתפוס תחת. כי היא מעבירה לאחרונה יותר מדי זמן בחוץ, וטוב לה לאחרונה בצורה מחשידה, ולכו דעו, אולי בכלל יש לה מישהו אחר בראש. אני רוצה להגיד לבחורה הזאת — לאף אחד אין בעלות על הראש שלך. גם לא על המחשבות שמסתובבות בו, ותני לי להגזים רגע — גם לא על המעשים.
אם את חושבת עוד מחשבות על עוד אנשים חוץ ממנו, זה לא אומר שאת רעה או מקולקלת. בטח ובטח אין לו כל זכות להפגין כלפייך אלימות. גם לא מילולית. גם אם הוא ישב לך על הנשמה, תעמדי על זכויותייך. ואם מישהו סתם משחק לך במצפון ‑ תביני שזה רק משחק. גם את יודעת לשחק. אלוהים יודע איזה שחקניות טובות אנחנו כשמדובר בלהשיג גבר.
והכל נכון גם כשהופכים את המינים. שני אנשים נמצאים יחד מבחירה. אף אחד לא קנה אף אחד, והאמת, גם מה שקנינו לא שלנו. הכל בהשאלה. כי מי אנחנו בכלל? בסך הכל אורחים במלון הזה. ומה שלא יהיה כולנו שלמים. את שלמה. והוא שלם. ואתם יודעים מה היא אהבה מושלמת? כשמי שבאמת אוהב אותך, אוהב אותך, גם כשאת ממש־ממש־ממש, אבל ממש, אוהבת את עצמך. שבת שלום.
