זוכרים את נובמבר?
בשיקטאש קבוצה טובה יותר, על כך אין מחלוקות, אבל בסיום המשחק קשה היה שלא לחשוב מה היה קורה אילו מול הטורקים הייתה עומדת הפועל באר-שבע עם הכושר, והשחקנים, של לפני כמה חודשים. אורי קופר מסכם את הערב האירופאי האחרון, כנראה, בטרנר העונה, עם דגש על טעויות ההגנה והיעלמותו של מליקסון
השעה הייתה קצת אחרי 1 בלילה כששחקני בשיקטאש האחרונים עלו לאוטובוס. העיתונאים שמלווים את הקבוצה סיימו לעבוד והתקבצו במטרה להחליט האם כדאי לחפש מקום לאכול בשעה כזו או שעדיף לוותר. כשהתבקשו לסכם את החוויה הבאר-שבעית שלהם כולם דיברו ישר על הרושם שהותירו עליהם האצטדיון, האקוסטיקה והתפאורה - כן, גם אצל כאלה שמסקרים משחקי דרבי באיסטנבול נרשמה התלהבות.
אבל אם כן רוצים לדבר דווקא על כדורגל, על מה שהתרחש בתוך המגרש ולא מסביב, אפשר לקחת משפט אחד שאמר פרשן העיתון 'מילייט': "כדי שיהיה לה סיכוי מול בשיקטאש באר-שבע צריכה להיראות כמו מול אינטר, בנובמבר'.
זו לא אותה ב"ש של נובמבר, גם ווקאמה יודע(צילום: עוז מועלם)
אתם זוכרים את נובמבר? חודש המהפך מול אינטר, תקופת החמישיות בליגה. בשיקטאש היא קבוצה נפלאה, שיכולה להגיע לשלבים הגבוהים ביותר של הליגה האירופית, אבל אחרי המשחק היה קשה להפסיק לחשוב מה היה קורה אם מי שהייתה מופיעה למשחק אתמול היא הפועל באר-שבע של נובמבר ולא זו הנוכחית. האם הייתה מפסידה 3:1? כנראה שלא. האם הייתה משאירה לעצמה סיכוי לגומלין? אולי.
לא שבאר-שבע שיחקה אתמול רע. זה היה ערב סביר לגמרי מבחינתה, לפחות עד החלק האחרון של המשחק, אבל לא משנה איך מסתכלים על היכולת, זו לא אותה קבוצה מוחצת של אז. גם בגלל הפציעות וגם בגלל המומנטום הכללי. חצי משחקני ההרכב שפתח באותו משחק מול אינטר – ויטור, קורהוט, טהא, בוזגלו ולוסיו – לא שיחקו הפעם. וכשבאר-שבע מסיימת את המשחק ללא מליקסון וללא בוזגלו, וכן עם סוארז, תורג'מן, גאדיר ואוחנה, יש הרגשה של באר-שבע שונה, אולי מתקופת זמן אחרת.
השחקן הכי אירופי של ב"ש. ברדה(צילום: עוז מועלם)
המסר שרצו לשלוח אוהדי הפועל באר-שבע עם עליית השחקנים למגרש היה שאין דבר שהוא בלתי אפשרי. דמותו של משה על דגל ענק עלתה ביציע, אוחזת בידה את המטה שהוציא מים מהסלע. ברק בכר, ובאר-שבע בכלל, הצליחו בעונה האירופאית שלהם להוציא מים מסלעים שונים - ביוון, באיטליה, באנגליה - אבל הפעם נתקלו בבולדר גדול יותר, שלא נכנע בקלות.
זה היה משחק לא רע בכלל של באר-שבע, ומדי פעם היה אפשר לראות טפטופים מאותו סלע קשה לפיצוח, אבל זרם אמיתי לא הגיע והסיבה העיקרית לכך היא הגנתית. לא משנה כמה תתכונן, לא משנה כמה תזהיר מהכנסות הכדורים של ריקרדו קווארזמה ואחרים לחלוץ המרכזי צ'נק טוסון, המהלך המוביל של הטורקים, תמיד משהו יכול להשתבש: סגירה לא מספיק טובה של סוארז (שאף פעם לא יהיה מיגל ויטור) ושער עצמי. תגובה מאוחרת של שיר צדק, דודו גורש ושחקני הגנה נוספים בשער השני. טעויות ההגנה האלה היו פגיעה אנושה.
אף פעם לא יהיה מיגל ויטור. סוארז(צילום: עוז מועלם)
במחצית, למרות שהטורקים השיגו שער חוץ, עוד הייתה הרגשה שדברים יכולים להיראות טוב יותר, בעיקר בזכות החזרה המהירה למשחק. אחד המאפיינים הבולטים של קבוצה ישראלית באירופה, בטח נבחרת, הוא להיעלם אחרי כיבוש מפתיע ולספוג את השוויון מיד אחרי. באר-שבע עשתה בדיוק את ההיפך ולא מפתיע שזה היה אליניב ברדה, השחקן הכי אירופאי שלה. המסירה שלו למליקסון בשער השוויון הייתה טובה ולמזלו מליקסון לא השתלט על הכדור כמו שצריך והכדור חזר לברדה בנקודה שהוא אוהב. חבל שבמצבים האחרים שלו ברדה לא היה כל כך מדויק.
אחת ההחמצות האלה הייתה ממסירה מצוינת של ג'ון אוגו אחרי חילוץ כדור באזור מסוכן. האלופה הישראלית נהנתה, סוף סוף, ממשחק טוב באמת של אוגו, אבל מי שהיה חסר לה הוא מליקסון, וכשלוקחים בחשבון את ההיעדרות של בוזגלו ההיעלמות שלו הייתה עוד יותר דרמטית. מליקסון היה בחזקת נעלם לדקות ארוכות וכשכן נגע בכדור תקע את המשחק. שימו לב לנתון הבא: מליקסון נכנס לשמונה עימותים, הגנתיים או התקפיים, מול שחקן יריב, אבל רק במקרה אחד יצא עם הכדור ברגל שלו.
הפסיד כמעט בכל עימות. מליקסון מול קווארזמה(צילום: עוז מועלם)
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
