שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    היא פגעה בי אבל אנחנו תמיד נישאר משפחה
    לפני כמה חודשים אירחתי את גרושתי לפעם הראשונה מזה כמעט שנתיים וחצי. על פניו, מעשה מטומטם. אלא שבסופו של דבר גם הבנתי שלא משנה מה קרה, כמה זמן עבר, עם מי היא ישנה בלילה וכמה כעס עדיין גר אצלי בבטן – אנחנו תמיד נהיה משפחה. בסיס קיומי אחד שהוא ארבעתנו, כזה שדבר לא יכול לפרק אפילו אם כבר התפרקנו

    "היי, נראה לי שאזמין אותך בקרוב לארוחת צהריים אצלנו או משהו. רובץ על הקטנה חוסר הקשר בינינו".

    "אני יודעת, ומאוד שמחה שאתה עושה את זה".

    "חכי, עדיין שוקל, עוד לא עושה. יודע שזה יגבה ממני מחיר".

     

    כך קרה שלפני כמה חודשים אירחתי את גרושתי לפעם הראשונה בה ארבעתנו נפגשנו יחד, מזה כמעט שנתיים וחצי. על פניו, מעשה מטומטם. ובאמת התלבטתי בימים שלפני אם להרגיש גאווה על האיש הזה שבשם טובת הילדים מוכן להכניס אליו הביתה את האישה שפגעה בו כל כך, או פשוט לתקוע לעצמי מזלג בעין על השטות הקולוסאלית שאני הולך לעשות. אבל בסופו של דבר, זה התברר כמעשה חשוב שגם הביא אתו תובנה מפתיעה במיוחד - שלא משנה מה קרה, לא משנה כמה זמן עבר, לא משנה עם מי היא ישנה בלילה וכמה כעס עדיין גר לי בבטן – אנחנו תמיד נהיה משפחה.

    תמיד יישאר לנו בסיס קיומי אחד שהוא ארבעתנו (צילום: Shutterstock)
    תמיד יישאר לנו בסיס קיומי אחד שהוא ארבעתנו(צילום: Shutterstock)
     

    אני יודע שהתובנה הזאת אולי נשמעת לא מרעישה במיוחד, אבל נסו לספר את זה לגרושים וגרושות שסגרו את הבאסטה ברע. כי הביטוי הזה, "המשפחה התפרקה", הוא לא סתם משהו חסר משמעות שנזרק לאוויר. החל מהרגע הראשון שאתה צועד החוצה מהבית ובמובן הכי מילולי של העניין, המשפחה שהכרתם מתפרקת. לא קיימת יותר. כל מה שהייתם, כל מה שבניתם, נעלם כלא היה. וכמו במיטב הקלישאות – אחרי החורבן באה התקומה, ואז נוצרות שתי משפחות חדשות. אתה והם, היא והם. ומהצד שלי לפחות, זה היה אחד הדברים הכי מדהימים שאדם יכול לחוות בתוך כל החורבן הזה. פתאום זה רק אני והם כאן. היא לא כאן איתנו, ואז הכל חדש. איך שאתה איתם, איך שהם איתך, וגם איך שהם אחד עם השני. הנסיבות חדשות וכך גם הדינמיקה.

     

    פתאום הדיבור הוא אחר, והמגע שונה, ולכל רגע יש ריח חדש, כזה שלא הכרת כשהיית מולם בזוג. פתאום אתה כבר לא סופר שניות עד שהם יירדמו ותוכל "להתעפץ" על הספה, אלא נשאר איתם לזמן איכות אמיתי עד שהם באמת נרדמים. משפחה חדשה נולדה, ובתוך כל המערבולת הפסיכית הזאת ששאבה משפחה קטנה אחת, מגיע פתאום רגע שקט ורך, רגע של נחת, שבו אתה מסתכל על המשפחה החדשה שלך בגאווה. כי מסתבר שהמשפחה הזאת שלמה בפני עצמה, גם אם זה בלי אימא שלהם. חשבתי בתמימותי או שסתם הדחקתי, שככה גם הקטנים חווים את זה, עד שהגדולה התחילה להראות סימני אי-נוחות גוברים והולכים מהשלום הקר על פני השטח, ומהמתח שרובץ ביני לבין אימא שלה.

     

    אז הזמנתי אותה והיא באה. ולא תקעתי לעצמי מזלג בעין, כנראה בגלל השקט המוזר הזה שהיה בתוכי בימים שלפני. שקט שמגיע כשיודעים שעושים את הדבר הנכון, גם אם הוא לא נשמע הגיוני. וככה ישבנו, כמו משפחה שנזכרת איך זה מרגיש להיות משפחה. במין נינוחות מפתיעה גנבנו כולנו צ'יפס מהצלחת של הקטן, דיברנו וצחקנו ושיחקנו. זה הרגיש כמו פסק זמן, כמו משפחה ששכחה את מה שעבר עליה. כאילו לא עבר ביני לבינה אוורסט שלם של חרא.

     

    יותר מאוחר היא שלחה הודעה. כתבה עד כמה עוצמתי זה הרגיש לה להיות ככה, ארבעתנו יחד. וכשעניתי לה הבנתי גם מה אני הרגשתי בתוך כל הדבר הזה, איך אני ראיתי את החיבור הגרעיני והכל כך בסיסי הזה שקיים מעצם היותנו המשפחה המקורית. כמו חוטים דקיקים שמחברים אותנו לאחד, גם אם הם קצת פרומים, גם אם לפעמים הם בלתי נראים. חיבור שמסתבר שתמיד יהיה שם ולא משנה מה קרה ומה עוד יקרה. בסיס קיומי אחד שהוא ארבעתנו, כזה שדבר לא יכול לפרק. אפילו אם כבר התפרקנו.

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "היא פגעה בי אבל אנחנו תמיד נישאר משפחה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אוסף פרטי
    ערן קמינסקי. "אחרי החורבן באה התקומה"
    צילום: אוסף פרטי
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים