שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צעד צודק, אבל לא חכם
    מניעת כניסה אינה הדרך להיאבק בגופים בעלי אג'נדה אנטי־ישראלית מובהקת, משום שהתוצאה היחידה היא עוד כותרות ועוד מאמרים נגד ישראל. המאמר התפרסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות"

    טיפש הוא מי שנוקט בצעד הנכון לאחר שנקט בכל הצעדים הלא נכונים. בכל מה שקשור לגופים המתחזים ל"ארגוני זכויות", ישראל נמצאת בשלב של הצעדים הלא נכונים. הצעד המיותר האחרון היה הניסיון למנוע את כניסתו לישראל של נציג הארגון "Human Rights Watch". זה לא שהטענות נגד הארגון הזה אינן נכונות - להפך. מדובר בגוף עוין, שתקצר היריעה מלספר על כל עלילותיו נגד ישראל.

     

    כך, למשל, ראש חטיבת המזה"ת ואפריקה בארגון, שרה לאה ויטסון, כיהנה בעבר בגוף המייעץ לוועד הערבי-אמריקני – גוף אנטי־-שראלי קיצוני. היא תומכת מובהקת בחרם נגד ישראל, וגם נסעה לסעודיה לגייס מימון להמשך הפרסומים נגד ישראל. סגנה, ג'ו סטורק, הגיע ל-HRW לאחר פעילות בגופים רדיקליים שהאג'נדה שלהם כללה תמיכה באלימות הפלסטינית, ובכלל זה הבנה לטבח הספורטאים במינכן. בכיר אחר, מרק גרלסקו, שאחראי על חלק מהדוחות הקשים ביותר נגד ישראל, התגלה כחובב מזכרות נאציות. הוא נאלץ לעזוב את הארגון, אבל חזר אליו כיועץ.

     

    הארגון עצמו תומך באופן רשמי ב"זכות השיבה", כלומר בחיסול ישראל כמדינה יהודית. כדי להפריע לסיכויי השלום, שלח נשיא הארגון, קנת רוט, לנשיא ביל קלינטון בימים שבהם גיבש את המתווה שלו, מכתב דרישה שלא ישכח את "זכות השיבה". לא זכור ש־HR- הביע תמיכה ב"זכות השיבה" של עשרות מיליונים שגורשו בשנות ה־40 של המאה הקודמת ממחוזות מולדתם במסגרת יישום זכות ההגדרה העצמית וחילופי האוכלוסייה ההמוניים שהיו נורמה באותן שנים. דין אחד לעולם, דין שונה לישראל. זו תרומתם של "ארגוני זכויות" לחיזוק הסרבנות הפלסטינית ולחיסול הסיכוי לפיוס ולהסדר.

     

    שניים משלושת מקימי HRW הם נתן שרנסקי ורוברט ברנסטיין. כוונתם הייתה להקים גוף שיגן על זכויות אדם במדינות לא דמוקרטיות, אבל עם השנים הפכה ישראל למוקד הבולט ביותר של הארגון. ברנסטיין פירסם מאמר ב"ניו־יורק טיימס" שבו התנער מהכיוון אליו פנה הארגון. על שרנסקי אין מה לדבר. לא לגוף הזה הוא פילל. התורם המרכזי בשנים האחרונות הוא ג'ורג' סורוס, שתמיכתו מובטחת לכל גוף עוין לישראל.

     

    צריך גם להודות שאין שום ייחודיות ל-HRW. זה מה שקרה לעוד גופים שאמורים לעסוק בזכויות אדם. אפשר להבין כשזה קורה לגופים כמו מועצת זכויות האדם של האו"ם, שמתאפיינים ברוב אוטומטי של מדינות חשוכות, אבל ארגונים כמו HRW ואמנסטי אמורים להיות שונים. הם אמורים לפעול בעיקר במדינות שבהן אין דמוקרטיה, אין ביקורת עצמית ואין שלטון חוק. אבל הגופים הללו הפכו לזרוע הארוכה של הרוב החשוך. רובם תומכים ב"זכות השיבה" ומגלים הבנה לטרור האיסלאמי. אמנסטי העסיק את מועזם בג, שמזוהה עם הטליבאן, ו־HRW שכר את שירותיו של שעואן ג'בארין, שקשור לחזית העממית לשחרור פלסטין.

     

    ולמרות זאת, מניעת כניסה אינה הדרך להיאבק בגופים בעלי אג'נדה אנטי־ישראלית מובהקת, משום שהתוצאה היחידה היא עוד כותרות ועוד מאמרים נגד ישראל. נכון שגם לצרפת, ארה"ב, בריטניה וקנדה יש רשימות מנועי כניסה, לעיתים על בסיס עמדות פוליטיות בלבד. אבל כשמדובר בישראל, כל מניעת כניסה יוצרת גל של פרסומים עוינים שאפשר לוותר עליהם. הנזק גדול מהתועלת.

     

    מה כן עושים? נוקטים בצעד הפשוט וההגיוני ביותר: מניעת מימון שמקורו בגופים שתומכים ב-BDS או שוללים את זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית. מדינה דמוקרטית יכולה וצריכה לאפשר חופש פעולה מלא גם לגופים ביקורתיים, אבל יש הבדל בין גופים הפועלים לשיפור המצב לבין גופים המשרתים את המאבק נגד עצם קיומה. אין מדינה שמאפשרת לקרנות שפועלות נגד עצם קיומה לממן ארגונים בתוך המדינה. את האבסורד הזה צריך להפסיק גם בישראל.

     

    המאמר התפרסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות" 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "צעד צודק, אבל לא חכם"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים