הרגע הזה שאתה זוכה באוסקר, ואז בעצם לא. שהוא כבר התאהב בי, ואז בעצם לא. כלומר טוב לו איתי, אבל הוא לא צריך את הטוב הזה כל הזמן. אפשר פחות. שעברת אודישן, אבל אז יש עוד אודישן, וגם אותו עברת. אבל אז יש עוד אודישן, וגם אותו עברת. ואז בעצם לא. הכישלון תמיד מחכה שם, במעטפה, מתחת להצלחה. אבל על הפתק הבא בתור היה רשום שם של מישהי אחרת. ואני, כמו מטומטמת, שכבתי על הכביש. ממשיכה להאמין שההתרגשות הזאת בריאה לי. כמו באהבה. דופק מואץ. זיעה קרה. האדרנלין הממסטל הוא החיים, ואנחנו הרי מתים עליו.
גם אתם הצטמררתם כשראיתם את הטקס? לא חשוב איזה סרט זכה בסוף, אי־אפשר היה לנצח את הרגע הזה. קולנוע במיטבו. קצר, סוער, עם פאנץ' ליין. כולם התרכזו במפסידים שצנחו מהאולימפוס מול כל העולם. איזו פאדיחה. זרקו תיאוריות קונספירציה על דונלד טראמפ, שרק לא מזמן עשה את אותו תרגיל להילרי, העלו האשמות, צילמו פרודיות, אבל אני בכלל חשבתי על הזוכים בדיעבד. אלה שלא קראו בשם שלהם, והנה פתאום, בעצם כן! כמו מכרה שלי שכבר אמרו לה: "זהו, את לא יכולה להיכנס להיריון, זה אבוד, קחי פונדקאית". ובזמן שהפונדקאית בתאילנד נשאה ברחם תאומים מהביצית של העקרה, פתאום היא גילתה שגם היא בהיריון. וכך, אחרי שהוכרזה כעקרה, פתאום היא בדרך להיות אמא לשלושה. בבת אחת. בתוך חודש אחד.
הפתעות כאלה, תקלות בתסריט, רק מדגישות את הטירוף שאנחנו חיים בו. אדם מתעורר בוקר אחד ומגלה שבעצם הוא זה שזכה באוסקר, שבעצם, בדיקה נוספת, בבית חולים אחר, מגלה שאין לו בכלל סרטן. בעצם, מדובר בווירוס חולף. סתם עבר את כל העינויים הכימותרפיים לחינם. קורה כל הזמן. ויש טעויות שיכולות להימשך. התחתנת עם הבן אדם הלא נכון, אבל אין לך אומץ להודות בזה ואתה נקבר בקשר. אז אני התגרשתי אחרי חצי שנה. נכון, נשבענו שזה לנצח, אבל פתאום... כמו הסרט המפסיד, שחשב שהוא זוכה, אבל לפעמים עדיף לגלות מאוחר מאף פעם לא.
זוכרת איך פעם זכיתי סוף־סוף לביקור של נציג מחברת התקליטים. שלוש שנים רדפתי אחריהם. שלחתי קסטות, ואז דיסקים, מכתבים, ואז מיילים, הזמנות להופעות וכלום. שום תגובה. עד שלבסוף נעניתי! המפיק החשוב מחברת התקליטים הסכים לבוא לשמוע אותי שרה. אצלי בבית.
התלבשתי יפה־יפה, כמעט כמו אמה סטון שלא היה לה ספק שהיא לוקחת, והוא הגיע בכבודו ובעצמו. טוב, לא הוא, אבל העוזרת של העוזרת של העוזרת שלו. מספיק קרוב. ניגנתי להם בפתטיות גמורה בפסנתר את "אם אלה החיים", בכלל לא קולטת שמאחורי גבי, הקהל הולך ומידלדל. היו שם שלושה כיסאות. המנהל שלי, שממש קיווה שאחרי הפרזנטציה יהיה לו באמת מה לנהל, העוזרת של העוזרת של העוזרת, ועוד איש אחד. לא מזוהה. כנראה הגיע ללוות אותה. כשהסתובבתי בסוף השיר, רק כיסא אחד לא התרוקן. ועדיין לא היה לו מה לנהל.
כעבור כמה שנים הגיע ה"בעצם כן" שלי. מצאתי את עצמי במשרד של אותו מפיק. בלי עוזרת ומלווה מקרי. חברת התקליטים אפילו הסכימה להכפיל את הסכום — רק כדי שאחתום אצלם ולא אצל המתחרים. הסכמתי. גם כי המתחרים אפילו לא טרחו לזייף עניין אף פעם. ככה פתאום הפכתי מצפרדע, לזמרת צעירה בת 26 שמטילה ביצי זהב. כזאת שמוכרת הופעות ודיסקים וכולם מחייכים אליה במסדרון, כשרק לפני רגע אף אחד לא ירק לכיוון שלי. שמקבלת תשובה שלילית במקרה הטוב. במקרה הרע, בכלל לא טרחו לענות לי.
מגיל עשר חייתי בלה־לה־לנד. שיקרתי לחברים בכיתה שאני ילדת פסטיגל. באמת ובתמים האמנתי שאני מלצרית ב"לא כולל שירות", וש"נערת הרוק" הוא שיר שנכתב עליי. והנה פתאום בוקר אחד גיליתי שזכיתי באוסקר. בדיעבד. מישהו מצא סוף־סוף את הפתק הנכון.
איזה מזל שזה קרה, אחרי שזה לא קרה, נכון? כששוהים למשך זמן ממושך בחושך, האור של הפלאש בוהק יותר. וכשהרגע ההוא קרה, חשבתי, שאם היו שואלים אותי, "מה תעדיפי? לא לזכות באוסקר ואז בעצם כן, או לזכות מיד?" הייתי מעדיפה להיות אחת כזאת שלא אכפת לה.
לא לקפוץ משמחה כשמכריזים את השם שלי, ולא לזייף חיוכים כשמכריזים את שלה. למה לשבת בכלל על הכיסא ברכבת ההרים ולשקשק מפחד? מה כיף בזה בכלל? ועוד לחכות שעות בתור בשביל התענוג? בכוונה אנחנו עושים את זה לעצמנו כל הזמן. קונים כרטיס בשביל לחוות את התחושה הזאת, של כמעט מוות, אבל בעצם לא. של התרסקות, אבל בעצם לא. של לזכות באוסקר, אחרי שהפסדת למחזמר. חוגרים חגורות, עולים, יורדים, עושים לופ והלב בתחתונים. כל הקהל צורח, כל הקהל צוחק, כל הקהל קונה בסוף תמונות מגוחכות של עצמו, להדביק על המקרר. הנה, ככה אני נראה כשאני ממש מת מפחד, אבל בעצם לא.
שונאת מתקנים מפחידים. למה לי לפחד בזמני החופשי? גם ככה אני מפחדת כל הזמן. אם כבר דיסנילנד, שיהיה שיט קסום ב"עולם קטן מאוד", או ביקור בארמון של סינדרלה. הרי אני נסיכה. מי אתם, מטורפים שעולים על מתקן בשם "מעלית האימה"? חסרה לכם אימה בחיים? בואו אליי, אלווה לכם קצת משלי. יש כאן אקסטרות.
ואיך זה שבסופו של דבר כמעט כולנו שם? מי על אופנוע כבד, מי בשתייה מופרזת, מי בחיים מופרזים, יותר מדי עבודה, או הכי גרוע — אהבה מטלטלת. ואנחנו עומדים שם ביחד, בחושך, עד ששומעים את הצחוק המרושע "הי־הי־הי" ורוח רפאים מופיעה במראה. גבר עם קול בס לא מזוהה מתריע בלהט "oh no, the elevator is about to crash" , חריקת צירים, ובום...! צניחה חופשית מגובה של 20 קומות.
המעלית שלי נפלה עשרות פעמים. זה תמיד היה זוועה. אבל חייתי. הרגשתי עד הסוף. הלב שלי החסיר פעימה, ופתאום נזכרתי שהוא שם. אז אולי בעצם כן שווה לעלות עליה. קנו לי כרטיס לכיס האוויר הבא. שנרגיש את התנודות, אבל תמיד נישאר למעלה.
