קטלה אותנו ברכות: באפי חוגגת 20
היא כיסחה לערפדים ומפלצות את הצורה והתאהבה בזה עם הנשמה, הציגה לראשונה בפריים-טיים זוגיות לסבית ועשתה טלוויזיה טובה, עם פאנצ'ים שנונים ורגעים אמיתיים של אימה. היא הצילה את העולם, הרבה, ומאז כבר חלפו 20 שנה. חזרנו ל"באפי, קוטלת הערפדים" פעם נוספת, עם רגש
ג'יילס: "באפי, יש לך אחריות גדולה שלבנות אחרות אין..."
באפי: "או, אני יודעת את זה! קוטלת ערפדים חייבת להקריב מעצמה לא מעט, בלה בלה בלה, אני כל כך שטחית, תן לי עוגייה!"
הרבה לפני שביונסה השיבה לז'רגון את ה"Slay", לפני שבלה ואדוארד מ"דמדומים" סחפו מיליוני בני נוער לרומנטיקה מיוסרת על חודו של ניב, בטרם לורליי ורורי גילמור דיברו את מה שרץ לנו בראש, רק עם הרבה יותר רפרנסים לגודאר ומאפים - היא הייתה שם.
בלונדינית ואתלטית כמו שרצינו להיות, אאוטסיידרית כמו שהיינו. עם יתד ביד אחת, פאנצ'ים שנונים שנשלפו משרוולה של האחרת, ותובנות על התבגרות, אהבה, רגש, מוסר והחיים עצמם, דווקא בצל מסדר יצורים שלא מהעולם הזה. עם קצת עזרה מחברים, שונים ומיוחדים כמעט כמוה, הצליחה באפי סאמרס (בגילומה של שרה מישל גלר) לשאת את עול העולם על כתפיה, להצילו שוב ושוב, ולנעוץ את חותמה עמוק בתרבות הפופ, ובלבנו.
"באפי, קוטלת הערפדים" (שהופצה בארץ כ"באפי, ציידת הערפדים") עלתה השבוע לפני 20 שנה למסכים בארצות הברית. כשהפציעה ברשת The WB הקטנה והמדשדשת באותם ימים, איש לא האמין שתהפוך לסיפור הצלחה. קאסט צעיר נטול שמות נוצצים, סרט נשכח בעל אותו השם מ-1992 כמקור השראה וחזון של איש אחד, ג'וס ווידון.
הבמאי והתסריטאי ששבר לימים קופות עם סרטי "הנוקמים", נודע אז בזכות כתיבתו ל"צעצוע של סיפור", "ספיד", "רוזאן" וגם ככותב התסריט לסרט המקור. את האוקיי ל"באפי", הסדרה הראשונה שלו, הוא קיבל בגיל שלושים וקצת ויצר במשך שבע עונות גיבורה נשית עגולה, מובילה ומכסחת צורה - שהמסך הקטן באותן שנים טרם ראה.
"אם האפוקליפסה מגיעה, חפשו אותי בביפר" (באפי)
היא לא התחילה ככזו. היא הייתה בת 16 ומשהו כשהגיעה לסאנידייל, עיירה בקליפורניה שבה השמש זורחת בכל בוקר ופי הגיהינום שוכן תחת בית הספר התיכון. הגורל בחר בה להילחם בערפדים, שדים ושאר כוחות אפלים שנמשכו לאזור כמו מגנט, והעמיד לה, תודה רבה, חונך בריטי מלומד בשם ג'יילס (אנתוני הד). לעזרה נקראו גם החברים הטובים, הגרעין הקשה של הסקוביז שכלל את ווילו החנונית המתוקה (אליסון האניגן) ואת זאנדר, הצלע הגברית עם הלב (ניקולס ברנדון).
וכך, לבושה במיטב מחלצות הניינטיז וקוקו שקר לראשה, הניחה באפי את הספרים בצד ונלחמה מדי פרק במפלצת או שתיים, שהיוו שלל מטאפורות לתלאות גיל הנעורים. ברקע, "הרע-הגדול" של העונה זמם מזימות שהתפוצצו לחבורה בפנים בפרק הסיום הראשון.
מסבונייה משודרגת על נערים אירוניים ששוחים ברפרנסים תרבותיים ו"משתדלים לא למות", הפכה "באפי" למשהו מורכב יותר, עדיין מצחיק אך גם אפל ומהורהר, ששווה לעקוב אחריו. החבורה סיימה את התיכון, התמודדה עם החיים והמתים האמיתיים, וכמוה התפתחו גם העלילות, והיו עמוסות טוויסטים והפתעות, שאף פעם לא צצו משום מקום.
כשבאפי נאלצת בסוף העונה השנייה לשפד למוות את אנג'ל (דייוויד בוריאנז), מאהבה הערפד שעוד ישוב לעונה השלישית רק כדי לעזוב בסופה לספין אוף סביר פלוס-מינוס משלו, היא עושה זאת רק אחרי שאיבד את נשמתו ואיים לשאוב את העולם לגיהינום. כשווילו, שהדגימה כישורי מכשפה צעירה כבר בראשית ימי הסדרה, הפכה לאם כל הרוע וכמעט החריבה את העולם בעונה השישית, היה זה כיוון שעולמה שלה חרב עליה, כשבת זוגה טארה (אמבר בנסון) מתה בזרועותיה כתוצאה מכדור תועה.
"אני לכודה ומבולבלת, מתחבאת מערפד ונראה לי שאני די לסבית" (ווילו, חוזה את העתיד ברגע של משבר)
מערכת היחסים המורכבת בין השתיים, שהתפרשה על פני שתי עונות, הייתה אבן דרך משמעותית ולא קוריוזית בתולדות הטלוויזיה. למעשה, הייתה זו הפעם הראשונה שזוגיות בין נשים הוצגה בפריים-טיים האמריקני, הרבה לפני שקיבלנו בסבבה את עלילות "כתום זה השחור החדש" ופחות משנתיים אחרי שדמותה של אלן דג'נרס יצאה מהארון בסיטקום שלה, הרעידה את העולם וספגה מכה קשה לרייטינג.
דרמה זוגית מורכבת לא נעדרה כאמור גם מחייה של הגיבורה. אנג'ל, מיודענו הגבוה והשחרחר, היה אהבתה הראשונה של באפי, כזו שהציתה את מוחן של מעריצות שיצרו בהתאם שומרי מסך ורקעים לדסקטופ בכיכובם של השניים (בימים ההם עוד לא שמעו על ממים).
לימים ידעה באפי ערפד נוסף. היה זה ספייק (ג'יימס מרסטרס), ידידו-אויבו המחומצן של אנג'ל מימים ימימה, שהתחיל כבאד בוי והפך לשק האגרוף של באפי, ואז לאוזן קשבת ולמאהב בכמה מהסצנות היותר לוהטות בסדרה. הוא אהב אותה באמת, היא בעיקר התנחמה בזרועותיו. קצת לפני שזכה בנשמה משלו, הפך לחבר לגיטימי בחבורה ובסופו של דבר הציל במותו את העולם בפרק סיום הסדרה, הוא גם ניסה לאנוס אותה. היה זה עוד רגע טלוויזיוני חזק בסדרה של כאלה, שהיה ארוך, מפלצתי וריאליסטי כאחד.
בין מוות למחזמר
והיו עוד המון רגעים של טלוויזיה מצוינת, מרגשת וחדשנית, שצולמה ובוימה לעילא ולעילא (לא, לא סצנות הקרב בהן בלטה הכוריאוגרפיה, WWE סטייל. את אלו נשים רגע בצד). הפרק "Hush", העשירי בעונה הרביעית והיחיד בסדרה שזכה במועמדות לפרס האמי, שהיה נטול כל דיאלוג ומצמרר לכל אורכו; הפרק "The Body" מהעונה החמישית שטיפל במותה המפתיע של אמה של באפי ג'ויס (קריסטין סת'רלנד) במינימום פעילות על-טבעית, הציג את הקוטלת במלוא שברירותה והיה לאחד המורכבים שהתמודדו עם אבל בטלוויזיה; וכמובן - המחזמר.
אפילו חברי הקאסט, רובם לא מיומנים בשירה ובריקוד, הודו בראיונות שחששו ש"Once More With Feeling" מהעונה השישית הוא קפיצה מעל הפופיק.
הם טעו כמובן, והצופים קיבלו קלאסיקת קאלט, עמוסה שירים קליטים וחמוצים-מתוקים, שדחפו את העלילה קדימה וחשפו את כל מה שהדמויות ניסו להסתיר. לא מעט סדרות חיקו את המהלך הזה בהמשך, ושוב - "באפי" הייתה שם קודם.
היא הצילה את העולם. הרבה (כך, על המצבה של באפי)
"עשיתי את הסדרה במשך שבע שנים, הרבה מעבר למה שציפיתי. באמת שנתנו לנו חופש יצירתי וסיפרנו את הסיפורים שרצינו לספר. עם השחקנים האלו, לא היה דבר שלא יכולתי ליישם. החרטה היחידה שלי היא שלא הייתה לי את האנרגיה להמשיך. כשהסדרה ירדה כולם עדיין היו בעניין, עמוק בתוך המשחק. זו הדרך היחידה לנצח".
קשה שלא להסכים עם הדברים הללו, מילותיו של ווידון בראיון שהעניק לאחר שהסדרה ירדה מהאוויר, ב-20 במאי 2003. "באפי, קוטלת הערפדים" ניצחה בהמון מובנים. היא הולידה סדרות וסרטים בצלמה, יצרה שפה, וריבדה את זו שבה השתמשה. היא עדיין נחגגת ברשת, בכנסים, בקומיקון, באוניברסיטאות, בקומיקס רשמי בחתימתו של ווידון המהווה את עונתה השמינית והלאה ובקרב המוני מעריצים. היא הייתה טובה, מאוד טובה, ובדיוק בגלל זה כולם חולמים על סרט או סדרת המשך, ובה בעת פוחדים פחד מוות שמישהו ייגע להם בקלאסיקה.
