סבתא בדיור מוגן, ואני חוגגת יום הולדת. לא נשארו לי יותר סבתות וסבים. היא האחרונה. כל יום הולדת הייתה שולחת לי 200 שקל במעטפה. השנה בטח תשכח. גם ככה ידעתי שאמא שלי מכינה את זה במקומה, כי היא בכלל גרה בתל־אביב ואנחנו בגליל התחתון, אז איך לעזאזל מגיעה הנה מעטפה בלי בול?
הייתה לי גם סבתא שגרה ממש מולנו, אבל היא מתה ראשונה. המתנות שלה לא הגיעו רק בימי הולדת. עוגיות אגוזים, חיבוק לפני השינה, בקבוק חם מתחת לכר והידיעה הברורה שאני לא לבד. ילדה שמקבלת במתנה מסבתא שלה ילדות מושלמת היא הילדה הכי עשירה בתבל. אליה הייתי הכי קרובה, ודווקא היא התרחקה לפני כולם. נבע ממנה כזה חום ששמר עליי תמיד, ופתאום, ברגע אחד הוא התפזר. ככה זה. אומרים שהטובים תמיד הולכים לפני הרעים. אז מה זה אומר? שעדיף להיות רעה? או שהטוב ממצה את עצמו מהר יותר? גם השירים הכי טובים נכתבים בשלוש דקות, עם ארבעה אקורדים.
38 זה הגיל החדש שלי, אבל אני מתרגלת אליו די בקלות. כאילו תמיד היה שם וחיכה רק לי. מספר יפה. שלוש זה מספר מזל ושמונה זה אינסוף. אני אוהבת את הגיל שלי, כי הגעתי אליו כשאני די אוהבת את עצמי.
כבר ידעתי ימים של שנאה. לא קמה לי אויבת גדולה יותר ממני. הייתי קנאית, חרדתית, עלה נידף ששיחק אותה גזע. עכשיו התעצמתי. כבר לא יכולים לכופף אותי בקלות. מי ישבור אותי? אולי רק אהבה. אין דבר מפחיד יותר מאהבה. תמיד הפחיד אותי לסיים את החיים בלי שחייתי אותם ולהגיע לגיל 40 תינוקת. אבל לשמחתי זה לא קרה ואפילו יש לי תינוקות משלי. בן ובת. ילד וילדה שקוראים לי אמא ומדברים איתי על סטטיק ובן־אל תבורי.
פעם פחדתי מזה. הייתי מתעוררת באמצע הלילה עם זיעה קרה ושמחה לגלות שזה היה רק סיוט. שהילדים האלה שרדפו אחריי בחלום שייכים לסרט אימה כי אני לגמרי רווקה ומשוחררת. היום מבחינתי זה סרט אימה לדמיין את החיים בלעדיהם. מה החופש בזה, מה? להיות כלואה בתוך הבועה שלי לנצח?
קמתי הבוקר מאושרת. תכף יום הולדת. נועם תירגל איזה סוג של מדיטציה בארבע וחצי בבוקר (!!!), כשאורי בן הארבע וחצי בדיוק קם, אז הייתי צריכה לדאוג שלא יפריע לאבא להתחבר לרוח. איך עשיתי את זה? התחברנו ליוטיוב. אין על דוד אייפון בעולם.
שכבנו שנינו יחד במיטה הענקית של אמא ואבא (שהם אני ובודהה) והקשבנו לשירים. חיבקתי אותו. הוא חייך חיוך שאין מצב לזייף. היה לו טוב להירגע לצידי, כנראה התעורר מחלום מפחיד, ולגלות שהוא במקום מוגן. באופן מפתיע גם אני הרגשתי מוגנת. למרות הגוף הקטן שלו, הוא שומר עליי מהכל. מחוסר האחריות, מהפיזור, מהמשיכה לסכנה, מאמביציה מסוכנת שדורסת אותי, מעצמי שפעם הייתי. ואז התחיל ביוטיוב השיר שלי "אם אלה החיים". זה השיר השלם הראשון שכתבתי בחיים, כשעוד הבנתי עליהם משהו. הייתי בת 16 וחיכיתי באוטו בזמן שאמא עשתה קניות בסופר בטבריה. עכשיו הבן שלי שר את כל המילים שלו, ואני ביום שבת כבר בת 38. בגיל של אמא שלי. מקומי בסופר, בטבריה, במקרר של הדגים, קונה מושט לחריימה.
איזו אמא מוזרה אני. כותבת שירים ורוקדת על ספות עם ילדים. מדע בדיוני. איך קרה שאני שוכבת על מיטה, בכפר, מול חלון אל חצר, כשבחוץ תרנגולות מפטפטות ועל הכתף שלי ראש קטן עם תלתלים? מי היה מאמין שיהיה לי ילד עם תלתלים שדומה לנועם טור מ"הישרדות"? אני בכלל הצבעתי לנעמה קסרי.
אחר כך לונה קמה. אחות של אורי, בת שלוש. חגגנו לה יום הולדת לפני שבוע, גם היא מזל דגים, אבל שונה ממני כל כך. אחראית כזאת. יודעת לוותר. נטולת אגו לחלוטין. "קח, קח את הצעצוע שלי, רק אל תיעלב". רצינית, חריפה, נועזת והכי מתחשבת שיש. כשהוא מכאיב לה והיא בוכה ואני כועסת עליו, היא מתחננת: "אל תכעסי על אח שלי... בבקשה. זה אח שלי..." בדמעות. פשוט לא מאמינה שיצאה לי בת יותר בוגרת ממני. אתמול אמרתי לנועם שביקום מוזר כלשהו, היא בטח הייתה האמא ואני הילדה. והכל מתגשם. זה חוק טבע. לכן עדיף לשגר מסרים חיוביים לעולם ולא להגיד לעצמנו שוב ושוב "אני לא אצליח". העולם מקבל את המעטפות שלנו. כמו הכסף שסבתא הייתה שולחת. גם בלי בול.
חיים שלמים השקעתי בכתיבת העתיד שלי. שתלתי את זה בתוך שירים, מכתבים, יומנים, וצמחו לי שלושה עצי זית בחצר. איך לא הורסים עכשיו הכל? איך ממשיכים לבנות גם אחרי שהשיפוץ הסתיים? חברות טובה היא המפתח. בתוך כל משברי וגלי החיים, אני באמת מאמינה שיש קפטן לספינה הזאת, ושנינו כזוג לא מפחדים להפליג גם בחושך. מאמינה בחושך, מאמינה באור, מאמינה בשינויים. להדליק ולכבות את מתג האור בסלון. ולגלות בכל פעם תמונה חדשה.
אני בתחילת תקופה חדשה. דברים משתנים בי. לומדת להסתכל בעיניים ובאמת לראות אנשים, לא רק צלליות מרצדות. נזכרת שוב למה בחרתי במוזיקה כמקצוע. להיות אמן! להתחבר למעיין הטהור של היצירה, עוד לפני שקילקלו אותו פלייליסטים ברדיו או שמישהו עיצב לנו את השיער כדי שניראה זוהרים. ככה. עם החשמל הסטטי והקמט. להושיט יד ולגעת, לא רק לדמיין.
לקראת הגיל החדש שלי, שברתי קירות רציניים. עכשיו הכל פתוח ונברא מחדש. אני נולדת. בכל תחומי החיים הרבה יותר נועזת והלב שלי פתוח. למדתי מלונה איך לא להיאחז באגו. לשמור על החברים שלי קרוב־קרוב. לכוון לטוב. כללי כזה. שלם. שכמה שיותר מאיתנו נמצא בעצמנו בריאה חדשה. זה לא קל, כי תהליך של שינוי הוא תמיד מייסר ותמיד צריך להיפרד ממשהו כדי לפגוש בחדש, אבל אם משלימים עם הגיל קל להשלים עם פרידות.
אז אני נפרדת מהילדה המחונכת, שכבר לימדו אותה איך צריך להתנהג, וחוזרת להיות סטודנטית חופשייה. תודה לכל מי שאוהב אותי. מזל טוב, קרן. לפני הכל תאהבי את עצמך, כי החום של סבתא לא באמת התפזר, הוא בתוכך.
