.JPG)
הרגעים הקשים של ההורות
"הורות מאופיינת על ידי קרב נצחי של רגעים טובים עם הילדים מול הרגעים הקשים איתם, וכל מי שחווה רגע קשה יודע על מה מדובר. כשהילד לא מקבל את מה שהוא רוצה בקניות בסופר וכולם צריכים לשמוע על זה או הרגע שהוא חוזר מהגן ביום שישי עם עוגת שוקולד ואתה מבין שכבר לא תהיה שנת צהריים"
גיליתי לאחרונה תופעה חדשה שנקראת "הורות דו-קוטבית". זה בכלל לא מצחיק כי ראשי התיבות של הורות דו-קוטבית זה הד''ק וזה בדיוק הדבר שאתה לא צריך, במיוחד אחרי שאתה לא ישן כבר כמה לילות. ברור שהשורות נכתבות בהומור, ובעצם "הורות דו-קוטבית" מאופיינת על ידי רגעים. זה הקרב הנצחי של הרגעים הטובים עם הילדים מול הרגעים הקשים איתם, וכל מי שחווה רגע קשה יודע על מה מדובר.
רגע קשה לדוגמה זו שעת הצהריים של יום שישי אחרי עוגת השוקולד מיום ההולדת בגן. שניים-שלושה ביסים והופ, הלכה לה שנת הצהריים של הילדה ואתה מבין שארבע שעות הקסם של שישי בבוקר נגמרו בדיוק כמו העוגה. דוגמא נוספת זה הקניות בסופר עם הילד והתחושה הפנימית ש"זה לא היום שלו". פתאום הם רוצים לאכול את הגמבה שהכנסת לשקית או את השניצל הטרי שהרגע לקחת, ואם הם לא מקבלים את מה שהם רוצים אז כל הסופר יודע מזה.
כשרגע קשה מגיע, והוא תמיד מגיע, בא לך למחוא שתי מחיאות כף ולעוף מהסיטואציה כמו מכיסא מפלט של F15. אפשר לומר שהורות דו-קוטבית מתבטאת בפער בין הרגעים היפים שבא לך לחבק ולקבצ'ץ' אותם, מול הרגעים שבא לך לחבק ולמחוץ אותם. די נו, זה קורה לכולם. לפחות לכל הורה מעורב זה קורה פעם-פעמיים באמצע שבוע ופעמיים-שלוש בסופי שבוע. מה שבטוח זה שלהורים הפחות מעורבים זה קורה אפילו יותר.
לטורים הקודמים:
- טומי אלתגר: "אשתי לא סומכת עליי"
- "הרגע שהבנתי שאין יותר שנת צהריים"
אני הורה כזה, מודה באשמה. מעורב מדי, דו-קוטבי מדי. יום אחד אלכס הכי אוהבת אותי ואני מרגיש האבא הכי כיפי בעולם ויום אחרי היא מתייחסת אליי כאילו אני איש זר במעלית אבל בלי החיוך שהיא מחלקת בדרך כלל. לפעמים אני מרגיש אהוב ולפעמים דחוי כמו ילד שאוהב ילדה שלא שמה עליו. מצד שני צריך להבין אותם ואפילו לכבד את היחס הזה של ילדים להורים. זו הזדמנות להכיר את האופי האמיתי שלהם בלי מסננות. זו הסיבה שאני אוהב לעבוד עם ילדים. הם חסרי מסכות (במיוחד ילדים עד גיל 4). הם דוגריים. כל האמת בפנים, אם נרצה או לא. טוב להם הם מבסוטים, וכשלא טוב להם הם בוכים לך את זה בפרצוף.
הילדים הם גם דו קוטביים - יד"ק. זה לא רק אנחנו ההורים. אני זוכר ימים שכשכנסתי הביתה אלכס הייתה רצה אליי עם ידיים פתוחות, מחבקת ואומרת 'אבושי-אבושי'. הייתי בשיא שלי. אבל בתקופה האחרונה, כמו קבוצה שמתקשה לשמור על המקום הראשון, ירדתי למקום שלישי אחרי ביאנקה (הכלבה שלנו), אם לא למקום הרביעי אחרי 'בודי' הדובי שלה.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
לאחרונה אלכס מעדיפה את אמא. אולי זה ההריון המתקדם והידיעה שתכף תשומת הלב הולכת להתחלק בינה לבין התינוקי החדש ואולי זה בגלל שאני סתם מציק לה. כשאני בא אליה מחויך ורוצה לתת נשיקה והיא אומרת לי 'לך-לך' או 'נו-נו-נו', אני נעלב. לא מאמין שהאגו שלי נרמס על ידי ילדה בת שנתיים.
אני שואל אותה ''רוצה מקלחת?'' והיא רצה לאמא ואומרת לה ''אימושי-אימושי, מקלחת-מקלחת''. היא מדברת בכפולות. זה מצחיק את אשתי היקרה ואותי בעיקר מבאס אבל אני מתעודד כי קראתי באיזו כתבה שזה בא בתקופות.
דרך אגב, כל זה לא קורה בימי שלישי אחר הצהריים, הרי זה יום הגלידה שלנו. כשאנחנו אוכלים גלידה הילדה מאה אחוז שלי. מישהו אמר שוחד? השבוע חזרנו מהגלידה, התיישבנו ליד השולחן וציירנו איזה קשקוש. אלכס אמרה לי שהקשקוש זה כלב ואני רציתי לומר שאם היא תמצא כלב כזה בשכונה אני מביא לה מה שהיא רוצה. לא אמרתי. אמרתי לה שהיא מציירת עיגולים מאוד יפים ואם זה מזכיר לה כלב זה סימן שיש לה דמיון מפותח. חוצמזה, אם היא רואה כלב אני לא מתכוון להתווכח איתה, הרי בסופו של דבר כולנו מדמיינים דברים לפעמים. אולי זה בגלל הדו-קוטביות.
לפנייה לכתב/ת 
