שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חרדים בארון: "יצביעו עלי, מי המשוגעת הזו?"
    פייגי סובלת מדיכאון אחרי לידה, משה חולם לקיים מערכת יחסים עם גבר - וחני כבר מזמן לא דתייה בלב. החרדים שנאלצים לחיות בארון מספרים על ההתמודדות הבלתי אפשרית עם הסודות - גם מול הקרובים אליהם ביותר: "קשה לי שהם לא יודעים מי אני ומה אני חושבת. הם פשוט לא מכירים אותי, לא באמת"

    אני מתקשרת למשה לתאם אתו מועד לשיחה, וברקע אני שומעת את קולות המשפחה: אמא ואולי גם אבא במה שנדמה לפחות להם כעוד יום עם הבן - אחד משישה ילדים - בחור ישיבה מהמגזר החרדי-ספרדי.

     

    << כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. היכנסו >>

     

    אבל משה מנהל כבר קרוב לשנתיים וחצי חיים כפולים: בחור ישיבה חרדי ביום - והומוסקסואל שמבקר בברים של הקהילה בתל אביב בלילה. את הסוד הכי גדול בחייו הוא מסתיר ממשפחתו.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

    "אני דתייה חמה": מחאת התחפושות נגד הרב לוינשטיין

     

    "רק בגיל 20 הבנתי שמשהו בי לא כמו כולם", הוא מספר ל-ynet. "בהתחלה הייתה המון הדחקה. זה יעבור, אמרתי לעצמי. אני אצא לשידוכים והכל יהיה בסדר. ואז יצאתי לפגישות - וראיתי שאני כל הזמן מחכה לחזור לחברים בישיבה. בישיבה דיברו אתנו על 'שמירת העיניים' ואיך להימנע מהרהורים מיניים. מצאתי את עצמי שואל: על אילו הרהורים הם מדברים? זה אף פעם לא קרה לי".

     

    כן לצאת מהארון - לא בכל מחיר

    בשלב מסוים יצר משה קשר עם "כמוך" - עמותת הומואים דתיים אורתודוכסיים - והגיע בסתר לפגישות תמיכה עם בחורים נוספים הנמצאים בתהליך דומה. "גיליתי שזה לא סוף העולם", הוא אומר.

     

    אז למה זה עדיין סוד?

     

    "בהתחלה אמרתי לעצמי כל הזמן, למה לספר? אולי זה ישתנה? אולי אגלה שאני נמשך גם לנשים? אם אני מספר, לא תהיה לי דרך חזרה. אני גם אחד שיודע לשמור דברים לעצמו, מסתדר בלי לספר. אני יודע שכרגע זה מה שטוב לי. המשפחה לא יודעת וגם לא החברים בישיבה. זו הרגשה מוזרה.

     

    (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

     

    "בכל פעם שאתה רוצה לספר למישהו, במיוחד אם הוא קרוב אליך, עולה החשש של מה יקרה אחרי. גם לי לקח זמן לקבל את עצמי, אז איך יגיב לזה אדם אחר שהזהות שלי נוגדת את האמונה שלו? יש מי שימחק אותי, או שיתייחס אלי בצורה שונה. אני לא רוצה יחס חריג. אני לא רוצה להפסיד אותו כחבר, אז אני שותק".

     

    אתה חושש מניתוק הקשר עם ההורים אם הם ידעו?

     

    "אני חושש שהם לא יבינו את זה, והם לא יעזרו לי בזה שהם יידעו. לאבא יהיה קשה, הוא יגיד לי שאין כזה דבר, הוא לא יקבל את זה בשום צורה. אולי בעתיד, אם אני אוכל לפתח חיים עצמאיים בחוץ, אספר להם. שלא ירגישו שאני כזה מסכן שלא מתחתן ואין לו חיים. אני כן ארצה לשתף אותם שיש לי חיים אחרים. כרגע זה רק יגרום לריחוק ולחיכוכים, אז אני עדיף שלא. לצאת מהארון זה לא בכל מחיר".

     

    יש בך כעס?

     

    "אני לא כועס, אני אוהב את השם. הוא ברא אותי כזה, אז כנראה שזה מה שהוא רוצה שאני אהיה. אם הוא לא רוצה שיהיו לי ילדים, אני שלם עם זה. זה היה מאוד קשה עד שהשלמתי עם זה. היום אני במקום אחר. אם אני אהיה עם גבר, אני יודע שבזה אני חוטא אבל אין לי ברירה. עם זאת, זה לא אומר כלום על שאר התחומים הדתיים בחיי.  

     

    מצעד הגאווה: השינוי החל בחברה הדתית    (צילום: אייל ליברמן)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "אני במקום טוב, ואני מכיר מלא שעדיין שונאים את עצמם, חיים מתוך הכחשה מוחלטת. לחברה החרדית הייתי אומר, שיידעו שאנשים שהכי לא רוצים להיות הומואים, יכולים לגלות שזה מה שהם. נטייה מינית זו לא בחירה, לא בחרתי בזה. אז לפחות שלא יתריסו ויציקו. שיבינו שזה קיים בין אם ירצו ובין אם לא. החברה החרדית בורחת מזה כי אין לכך שום היתר בהלכה. הארון טוב להם כי זה שומר על החברה כפי שהם רוצים".

     

    גם פייגי, אישה חרדית מירושלים, חיה תחת מעטה של סודיות לאחר שעברה דיכאון אחרי לידה. "עברתי ארבע לידות רצופות עם רווח של פחות משנה", היא מספרת, "אבל רק בלידה הרביעית התחלתי לטפל בעצמי. זה התחיל כבר בהריון הראשון. היו לי פחדים איומים מהלידה ואפס תמיכה. לא היה לי עם מי לדבר, וקרובות משפחה שפניתי אליהן הגיבו ב'שטויות, זה יעבור'".

     

    אבל זה לא עבר. "כל היום הייתי במיטה. בכיתי. לא רציתי אף אחד. כלפי חוץ, אפילו כלפי הבעל, העמדתי פנים. הבית היה נקי, והתינוק היה מטופל. אבל אחרי הלידה השנייה גם זה כבר לא היה. הגעתי למצבים שכמעט לא יצאתי מהמיטה, אפילו לא לשירותים".

     

    אף אחד לא עלה על זה?

     

    "אני זוכרת שהגעתי לטיפת חלב עם חמותי בהריון השני, כשהם שאלו את השאלות שאמורות לברר את המצב שלי. שיקרתי. פחדתי שייקחו לי את הילדים. פחדתי ממה תגיד חמותי, ובעיקר חשבתי שזה יעבור לי. חמותי הייתה האדם היחיד שעזר לי. לא יכולתי לסכן את הקשר איתה. בכל פעם שניסיתי להגיד שקשה לי ושאני חייבת עזרה - היא הגיבה בצורה מוזרה והתחיל נתק בינינו.

     

     (צילום: שלומי כהן)
    (צילום: שלומי כהן)

     

    "רציתי למות. הרגשתי שמספיק הילדים סובלים ממני, עם אמא שכל הזמן בוכה וצורחת. רציתי להתאבד, והאמת היא שניסיתי פעמיים. כל הזמן תכננתי מי ייקח אותם מי יטפל בהם כאשר אני לא אהיה פה".

     

    "עד היום בעלי מתכחש לזה"

    המפנה חל כשפייגי ובעלה עזבו את הריכוז החרדי שבו התגוררו, ועברו לירושלים. באחד העיתונים החרדיים היא נתקלה בכתבה שהציגה דיכאון אחרי לידה, והפנתה לארגון חרדי שמסייע לנשים שחוות דיכאון אחרי לידה.

     

    "פתאום הבנתי מה עובר עלי. לקחתי את הכתבה ושמרתי אותה לעצמי בארנק במשך חודשים. זה היה קושי נוראי, אבל עשיתי את הצעד הראשון והרמתי אליהם טלפון. לקח לי שנה וחצי לקבל את עצמי, להבין שיש סיבות פיזיולוגיות לתופעה, ולא אני האשמה. עד היום בעלי מתכחש לזה".

     

    ניסית לספר למישהו?

     

    "היו דווקא נשים אחרות ששיתפו אותי בזה. בסוד. לקוחות שלי. כך הבנתי שאני ממש לא לבד. אבל כשניסיתי לשתף את אחותי בזה, למשל, היא הגיבה ב'אל תתקרבי אליהן. הן חולות נפש, פסיכיות שלוקחות כדורים'. הסטיגמה היא נוראית. הצורך להסתיר והיעדר התמיכה זה מה שהופך את ההתמודדות לעוד יותר קשה. יש היום המון אופציות. נשים צריכות לדעת שהן בסדר. שלא יפחדו לפנות לעזרה.

     

    "בזמנים הכי קשים שלי הקפדתי באופן מיוחד להלביש את הילדים הכי מתוקתק שיש, כדי שלא יחשדו בי אפילו. היום אני לא לגמרי אחרי, יש תקופות טובות יותר - ויש נסיגות, אבל היום בא לי לצרוח ברחוב בקול: 'אני פייגי ויש לי דיכאון אחרי לידה!' אני יודעת שאם אעשה את זה, תהיה לי בעיה בשידוכים של הילדים. יהיו מי שיתמכו, כן, ומצד שני יגידו: מה המשוגעת הזאת פתחה את הפה?"

     

    חני, אם לשמונה המשתייכת לזרם החסידי בחברה החרדית, משתייכת לקבוצה המכונה "אנוסים": אנשים החיים כחרדים כלפי חוץ, אך למעשה אינם מאמינים ולא שומרים על ההלכה.

     

    "זה תהליך מאוד ארוך", היא אומרת כשאני שואלת אותה מה הוביל אותה לחיים הכפולים שהיא מנהלת מול כל העולם, כולל בן זוגה. "תמיד הרגשתי לא שייכת. מילדות לא התחברתי לכל החיים הלחוצים של המגזר החרדי, והעיסוק שלו במלחמות נגד חצאיות מהסוג הזה, פאות מהסוג ההוא וטלפונים חכמים. השנים עברו והתהליך היה איטי, אני כבר לא ילדה בת 19, ואז בשלב מסוים משהו בי פקע. לא הייתי שם יותר, כבר לא".

     

    היו מחשבות לצאת לאור השמש?

     

    "וואו היו מיליון כאלו, בלי סוף! כל רגע יש את הבערה הזו שאומרת: אני בועטת בהכל, ושיקפצו כולם. ואז ישר קופצת תמונה לראש איך שאני יוצאת - וכל המשפחה - ההורים והסביבה - בעליהום עלי. יש בי מלחמות פנימיות בלי סוף.

     

     (צילום: shutterstock)

     

    "אני מנהלת אורח חיים שמחייב אותי להישאר בחברה שלי, וככל שהשנים עוברות - כך זה הופך ליותר בעייתי לקום וללכת. אבל אין ספק שבציבור החילוני אני מרגישה מאוד בנוח, גם כחרדית. לא שופטים אותי, לא אומרים לי איך לחיות - ולא בוחנים בזכוכית מגדלת את אורך החצאית שלי או צבע הגרביון".

     

    איך חיים עם בן זוג שלא יודע בעצם מי את?

     

    "הוא חרדי לחלוטין, אז שבת זה טאבו. אם אני אדליק אור לידו, זה לפגוע בו באופן הכי אנוש שיש. זה כמו בגידה. אבל להגיד לך שאני לא יושבת בשולחן שבת ומדגדגות לי האצבעות ללכת למחשב בחדר, או לצאת לבילוי עם חברים כמוני? אני מחויבת להסתיר, וזה קשה מאוד. יש מצב שבסופו של יום זה יוביל לפרידה בינינו, כי הוא לעולם לא יוכל לקבל אותי כאישה חילונית. זה באמת לא עובד ככה.

     

    "באופן כללי, אני לא בן אדם של סודות. הכל אצלי על השולחן בגלוי, ולכן זה כל כך קשה. היחיד שאני מספרת לו את הכל ומתייעצת איתו, הוא אדם מאוד מוכר במגזר החרדי, שהוא כמוני. אני חושבת שאני ועוד מישהו היחידים שיודעים עליו. אם זה ייצא החוצה, זו תהיה רעידת אדמה במונחים של העולם החרדי, אבל איתו אני מרגישה כמו 'האח הגדול'. מישהו שבאמת אפשר לספר לו הכל בלי שיפוטיות ובלי להחביא כלום. בסופו של יום, החלק הכי קשה הוא מול ההורים שלי. קשה לי שהם לא יודעים מי אני ומה אני חושבת. הם פשוט לא מכירים אותי, לא באמת".

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "חרדים בארון: "יצביעו עלי, מי המשוגעת הזו?""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עמית מגל
    "לקח לי זמן להבין שאני לא האשמה. עד היום בעלי מתכחש לזה"
    צילום: עמית מגל
    מומלצים