נועם קנה לי ליום הולדת שיעורי נהיגה על משאית.
זה אולי הדבר הכי לא צפוי שקרה לי, אחרי העניין הזה של להפוך פתאום להיות אמא. יש כאלה שנולדו להגה, אני נולדתי שיסיעו אותי. מיס דייזי, אבל עקשנית. חייבת להוכיח לעצמה שהיא מסוגלת להיות יותר מסתם ליידי.
נחשו כמה טסטים עשיתי בחיי? תשעה. ארבעה על אופנוע וחמישה על מכונית. ותכף אוכל להוסיף עוד שישה על משאית. אולי אפילו שבעה, אבל אני לא מתייאשת. את הרישיון הזה אני אשיג! כי בחצר שלנו חונה אחת כזאת מדהימה. סקסית בטירוף שעושה לי עיניים. כבר יותר מדי זמן מתגרה בי: "היי... אני לא אהיה שלך אף פעם".
והיא לא רק גוף יפה, יש לה גם מנוע חזק. עוצמתית כזאת, מזכירה את ביונסה.
ברור שמכל דיירי הבית בעלי הרישיון, לי יש את החולשה הכי גדולה לביונסה. אבל דווקא לי אסור לשבת עליה.
לפעמים נועם יושב עליה ומזמין אותי להצטרף, ואז אני נדבקת למושב ליד. פותחת חלון, משעינה עליו מרפק ובוהה בשמיים וחולמת. הרי לא נולדתי להגה והמשאית הזאת אף פעם לא תהיה שלי.
אבל בדיוק בשביל רגעים כאלה הומצאו ימי הולדת. עכשיו זה היום שלי ואסור להרגיז אותי. גם ככה אני על הקצה. אישה לא יציבה בדעתה שפתאום החליטה ללמוד נהיגה על משאית, ועוד בנתניה, כי ככה. כי אחרת אני מרגישה לפעמים שאין בי בכלל תועלת. סתם מסתובבת לכולם בין הרגליים ועושה קולות של אמא.
פתאום קלטתי עד כמה לא שימושית אני. לא מחליפה פיוז, לא בודקת שמן־מים, לא קודחת בקירות ולא מנסרת עצים. מצד שני אני גם לא מבשלת, לא קולעת צמות, או חלות או סלים. בגיל 38 גיליתי שאני אחד האנשים הכי פחות נחוצים שיש. שאפשר לגמרי להסתדר בלעדיי. כשמשהו הולך לאיבוד, נועה (הבת המאומצת שלנו) תמיד מוצאת אותו. מה שאני הורסת, קוראים לנועם שיתקן. סבתא שלומית מכינה סירים נהדרים של אורז ועוף, ואפילו את תפקיד ועדת תרבות הבן שלי לקח לי. הוא הרבה יותר מצחיק, מוכשר וצעיר ממני.
אז אני מתחילה ללמוד נהיגה על משאית. ולנסוע מכאן. אם תצטרכו מישהו שיעמיס לכם בלוקים בנצרת, דברו איתי. יש בי שימוש.
כשהייתי ילדה, חנה לנו שופל צהוב בחצר, של חברת קטרפילר. יותר מכל הצעצועים בבית, השתגעתי על השופל הזה. לטפס עליו, לשבת לו על הכף, לשחק בחקלאית.
זו הייתה ילדות ספוגת השראה וריח בנזין. לאבא היו מחוץ לבית מטעים של שקדים וזיתים. הוא גידל גם עגבניות. היינו יכולים לנסוע למטע, להתיישב בתוך הכף ולהגיע ממש עד צמרת העץ. לחזור הביתה עם כתמי שמן על השמלה ובוץ בכפות הרגליים. היו לי אלפי צעצועים, אבל תמיד העדפתי לשחק בחצר בצעצועים של אבא.
והיה לי גם סבא חזק שעבד במחצבה וגם לו היה טרקטור. לפעמים הוא היה לוקח אותי לטיול על הטרקטור שלו, במושב. כל כך אהבתי להרגיש גבוהה וחופשייה. כמו מלכת העולם.
פעם אחת אבא שלי עשה רוורס עם הטרקטור ולא קלט שסבא שלי מאחורה. סבא רק אמר לו: "היי, קח קדימה" והרים ככה את היד. כשהוא התרחק, סבא ניגש אליו, חצי צולע, ואמר לו, "עמדת לי עם הגלגלים על הרגל. רעב? בוא נקפוץ לכפר־כמא לאכול עלי גפן ממולאים".
היה מאתגר להיות בת כשהייתי ילדה. הבנים דווקא הסתדרו יופי, אז הסתפחתי אליהם. גם ככה אני אוהבת בנים, אז למה לא לשחק אותה כאילו אני אוהבת גם את המשחקים שלהם? אצלנו בצפון היה כל כך משעמם, שהיינו חייבים לעלות על טרקטורון ולחתוך לכנרת דרך השדות. אז רועי היה מביא אחד מהשכנה שלו, שי מהמחסן של אבא, וגם אירגנו אחד לי. תמיד את ההכי דפוק.
נהגתי עליו מבועתת לגמרי, אבל האלטרנטיבה של להישאר בבית ולקשט עם חברות שלי את היומן ייבשה לי את הראש.
בהמשך, כשלמדתי נהיגה על אופנוע, כבר היו מזמינים אותי לעשות מסלולי מכשולים מסוכנים בשבתות. אוהד, למשל, ידע לבנות כל מיני מתקנים כאלה, מפחים הפוכים, חביות וקרשים, והיינו נוסעים, מטפסים על הקרש ועפים לשמיים. רובנו נחתנו על שני גלגלים. חלקנו היינו מתהפכת.
בכל פעם המצאתי להורים שלי תירוץ אחר. "היה לנו שיעור ספורט היום והחלקתי בריצה", "נפלתי מעץ ופתחתי את הברך", והם עשו את עצמם כאילו הם מאמינים לי. פעם אחת אפילו החלקתי עם האופנוע בטסט עצמו, בטבריה. היה כתם שמן על הכביש. הזמינו לי מד"א, והחובש צחק שאני הנהגת הראשונה שהוא מטפל בה, שהצליחה להיפצע בטסט, ושאולי עדיף לי להיות פחות נהגת. זמרת למשל זה רעיון לא רע.
בפעם אחרת הובלתי שיירה של נבחנים אחריי, כמו הברווזה עליזה והאפרוחים שלה, ישר לאין כניסה. נגד כיוון התנועה. הייתה לי כריזמה, אז האמינו לי שאני יודעת מה אני עושה. כולנו נפסלנו, אבל עם המון אמונה!
כל המחשבות האלה עוברות לי בראש כשאני ניגשת עכשיו לשיעור הנהיגה הראשון שלי. ועוד על משאית. למדתי מזה שיותר מהכל, אני פשוט בן אדם ממש עקשן. פרד. לא מוכנה להשלים עם לא, ואם עומד מולי איזה לא, אני פשוט דורסת אותו עם הגלגלים של הטרקטור של סבא.
אתגרים תמיד משכו אותי, וזה הזמן להוכיח לעצמי שכל מה שחשבתי על עצמי לא נכון. אני דווקא כן יכולה לבשל אורז עם עוף ושייצא לי טעים, למרות ששרפתי כבר 20 סירים. תנו לי מקדחה, יש פה איזה דיבל שמחכה רק לי. אז מה אם את הקיר הקודם פוררתי?
מפוררת סטיגמות ישנות ונוסעת לשיעור הראשון בנתניה באוטו שלי. סליחה, אבל גם כדי להשיג את הרישיון עליו עבדתי קשה. ולגבי המשאית ‑ הפעם אני עוברת טסט ראשון. כולם הרי יודעים שלא אנהג בה יום בחיי. מצד שני, לא מוכנה יותר שהחולשות שלי ינהגו בי.
קחי אותי, ביונסה. הטוסיק שלי כולו שלך. גם לרקוד אמרו לי שאני לא מסוגלת. והנה, אני רוקדת ממש עכשיו. גרוע, אבל אני עושה את זה מצוין.
